כולם חברים?

איך מנצחים את הפחד

הדרך הכי טובה לנצח את הפחד היא להסתכל לפחד ישר לתוך העיניים.

רבי נחמן מספר על עצמו שכשהיה קטן פחד מאוד מהמוות, ולכן החליט להתפלל למוּת על קידוש ה’.

אולי מכאן נולד המשפט הנצחי של רבי נחמן: “כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל”. זאת לכאורה סתירה, אבל זה בדיוק החידוש: כשאתה מסתכל על המציאות נכוחה ואתה יודע שהעולם הוא גשר צר – רק אז אתה יכול לא לפחד.

אבל אם אתה לא מכיר בפחד, אז אתה כל החיים שלך בבריחה מהפחד, ויוצא שהפחד מנהל אותך בסתר ובגלוי, אם תרצה ואם לא תרצה.

אין קטנים. יש גדולים.

לכולנו יש פחד גדול מאוד להיות קטנים. זה מתחיל כבר בשחר נעורינו. כולנו מחייכים למראה של ילד קטנטן בן שנתיים שלא מבין כלום מהחיים שלו אבל אומר להורים שלו: “אני לא קטן! אני גדול!”

הפחד העמוק הזה – בביטוי החיובי שלו הוא זה שגורם לנו לשאוף למעלה, לגדול ולצמוח. אבל בביטוי השלילי של הפחד הזה, אנחנו לא מסוגלים לחשוב שמישהו גדול מאיתנו כי אנחנו חושבים בטעות שזה עושה אותנו קטנים. ולכן טבוע באדם רצון להקטין את כולם, כי בכך הוא מרגיש גדול. אוֹי לה לאותה גְּדֻלָּה.

אבל האמת היא שדווקא בזה שאתה מכיר בגדולה של אלה שסביבך וכל שכן של אלה שמעליך – זה מה שגורם לך לגדול באמת. דווקא זה שאתה מכיר בזה שאתה קטן ושיש לך מה ללמוד – זה מה שעושה אותך גדול, כמו שאומרת המשנה: איזהו חכם? הלומד מכל אדם!

דע לך שיש לך פחד להיות קטן, והדרך להתמודד עם הפחד הזה היא אחת: להכיר בזה שיש גדולים ממך וכך תחפש את הגדולים ותלמד מהם. כי כך העולם הזה בנוי, שאפשר ללמוד מכל אדם וצריך ללמוד מכל אדם, אבל העיקר הוא לדעת שיש אנשים גדולים באמת בכל דור שצריכים ללמוד מהם ואי אפשר לדלג על זה, אי אפשר לגדול בלי זה.

אין קטנים, כי כולנו גדולים, כולנו חשובים, אבל יש גדולים יותר. והגדלות שלנו היא להקשיב לגדולים מאיתנו. וגם הגדול שבגדולים צריך להיות תמיד בלימוד ובגדילה, ולכן גם הגאונים הגדולים ביותר תמיד נקראים תלמיד חכם.

בשבוע שעבר דיברנו על יהושע בן נון שהיה הגדול שבגדולים ובכל זאת ידע להכניע את עצמו בפני משה. זה מה שעשה אותו לאחר מכן גדול הדור ומעביר התורה לדורות למרות שבאותו הדור היו גדולי עולם.

זאת התורה, והדבר הזה לא ישתנה לעולם. ולכן אמר לי רבי יהודה זאב ליבוביץ’ זיע”א, שכל מי שרוצה שיהיה לו רב להידבק בו, צריך לבדוק שגם לרב שלו יש רב, שגם הרב מקבל ממישהו ומתבטל אליו. ורבי יהודה זאב עצמו שהיה תלמיד חכם ישיש וראש הצדיקים הנסתרים אמר שיש לו רב, והרב שלו הוא הרב וואזנר זיע”א.

יש סדר למשנה

וזה מסר מדהים שיוצא בין השורות בפרשת השבוע שלנו.

כמו שאת כל התורה כולה משה שומע מה’ ומעביר לעם ישראל, גם את פרשת הנדרים שפותחת את הפרשה שלנו משה שומע מה’, אבל כתוב שהוא מוסר אותה לראשי המטות, כלומר לראשי השבטים, לנשיאים. מה קרה? מה נשתנה?

מסביר לנו רש”י בשם חז”ל שבאמת שום דבר לא נשתנה. כך עברה כל התורה כולה לעם ישראל: כל המצוות נאמרו למשה והוא העביר אותן לראשי המטות ורק אחר כך לכל עם ישראל.

למה זה היה צריך להיעשות בצורה הזאת? הרי התורה ניתנה לכל עם ישראל גדולים כקטנים, מה הבעיה למסור את המצוות ישירות לכל עם ישראל, לשם מה נצרך השלב הראשון של “שיעור פרטי” לנשיאים ורק לאחר מכן לכל ישראל?

קודם כול רואים כאן שיש גדולים ויש גדולים יותר.

עם ישראל לא יכול לקבל את התורה ישירות ממשה רבינו. הם יושבים לפני משה ושומעים את משה, אבל בסופו של דבר מה שמעצב את ההתנהגות שלהם זה הנשיא של השבט שלהם.

כאשר הם רואים את הרבנים שלהם, את הגדולים שלהם, את הנשיאים שלהם יושבים לפני משה בהכנעה ושומעים ולומדים ומתבטלים ומקיימים – זה נותן את הכוח לכל יהודי ויהודי לקבל ולקיים את התורה ממשה.

לא לחינם התורה עוסקת פעמים רבות בנשיאים. כי הנשיאים הם לא רק המנהלים והמארגנים של השבט, אלא הם חולייה חשובה מרכזית המחברת בין עם ישראל לבין הצדיק, בין עם ישראל לבין המשכן, בין עם ישראל לבין התורה.

הכול תלוי בך

מי שניסה לערער את זה היה כמובן קורח שטען בדיוק את זה: כל העדה כולם קדושים! אין גדולים ואין קטנים, וכל ניסיונו היה ללעוג ולהקטין את הגדולים כדי לגדל את עצמו.

אבל גם הוא ידע טוב מאוד שיש גדולים, ולכן הראשונים שהוא ניסה לגייס לשורותיו היו הנשיאים – “נשיאי עדה” וכמובא ברש”י, הוא הבין שהנשיאים הם המפתח, ברגע שיצליח לנתק בין הנשיאים לבין משה – הוא יכול לקחת את כל העדה אחריו, וכך הצליח למשוך את כל העם: “ויקהל עליהם קורח את כל העדה”.

יש כאן מסרים רבים עבורנו.

עם ישראל מקבל את הכוח לקבל ולקיים את התורה על ידי שרואה את הנשיאים שלו מקבלים את התורה. וגם להיפך ר”ל כאשר הנשיא עובר על התורה ומתריס כנגד משה – כל השבט שלו הולכים אחריו כמו שקרה לשבט שמעון בשיטים בחטאו של זמרי בן סלוא.

זה מסר ראשון לכל יהודי שיחפש לעצמו רב ומורה דרך שמחובר לגדולי הצדיקים, למעבירי התורה ומסורת ישראל, ויתחבר דרכו לשרשרת הדורות.

וזה גם מסר לכל רב ומנהיג בישראל שיידע שמסתכלים עליו – מה שאתה עושה משפיע על כל הסרים למשמעתך. כולם תלויים בך. וזו גמרא ערוכה במסכת ראש השנה: אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, שמתוך כך קטנים נושאים קל וחומר בעצמן וגם הקטנים נשמעים לגדולים.

ולמעשה, כל אבא הוא מנהיג בישראל, מנהיג של המשפחה שלו, כמו שאומר רבינו שלכל יהודי יש בחינת מלכות. הילדים שלך מסתכלים עליך. כשאתה מחובר לצדיקים, כשאתה מחובר לדעת תורה כשאתה מחובר לאמונה – הילדים שלך מתחברים לה’ ולתורה ולצדיקים דרכך.

ולכן כל אבא צריך בבית שלו להעריך רבנים ותלמידי חכמים, ובפרט את רבני הקהילה שלו, והמשפיעים שהוא מקבל מהם, ולא פחות מכך את הרבנים והמחנכים של הילדים. זה מה שיבטיח שהילדים שלך ימשיכו בדרך התורה.

תבין טוב שאם אתה “עצמאי” ולא כופף ראשך ומטה אוזן לגדולים ממך וכל שכן אם אתה חלילה וחס מערער על הסמכות של חכמי ישראל באשר הם וחולק על תלמיד חכמים ומבקר אותם – אתה מסכן מאוד מאוד את העתיד הרוחני של הילדים שלך.

כי לעם ישראל יש סדר: כהנים לויים וישראלים. רבנים דיינים וראשי ישיבות. צדיקים ומשפיעים. ונכון שיש צדיקי אמת, יש אנשים ענקיים. אבל התורה עוברת אלינו דרך רבנים הנמצאים בכל דור ודור, אנשי אמת הדבקים בצדיקים האמתיים, בגדולי ישראל, ובפוסקי הדור. ה’ יזכנו לדבוק בהם באמת ולהמשיך את העתיד של עם ישראל.