בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק: נ”ג-תפילה לעני כי יעטוף

וזה מה שמובא בזהר הקדוש על הפסוק “תפלה לעני כי-יעטף” שתפלתו והתמרמרותו של העני על עניותו, שמבקש ממש כפשוטו על דחקו בגשמיות, היא קודמת לכל התפלות, אפלו לתפלתו של משה ולתפלתו של דוד המלך! והיא עולה לפניו יתברך והוא מתיחד עמה וכו’. וזו לשון הזהר הקדוש, בפרשת בלק:

ר’ אבא פתח: “תפלה לעני כי יעטף וגו” (תהלים קב). תלת אנון דכתיב בהו תפלה – שלש כתוב בהם תפלה. ואוקמוה מלה דא וכבר פרשנוהו. חד הוה משה וחד הוה דוד וחד עני-אחד היה משה. אחד היה דוד. ואחד עני. דאתכליל בהו ואתחבר בהו שכלול בהם ומחבר עמהם. ואי תימא ואם תאמר. הא כתיב: תפלה לחבקוק הנביא (חבקוק ג) הא ארבע אנון – שהרי כתוב: תפלה לחבקוק, אם כן ישנן ארבע תפלות? אלא חבקוק לאו בגין תפלה הוה-אלא חבקוק לא בשביל תפלה נכתב. ואף על גב דכתיב בה תפלה ואף על פי שכתוב בו “תפלה”. תשבחתא והודאה איהו לקדשא בריך הוא-שבח והודיה היא לקדוש ברוך הוא. על דאחיא לה ועבד עמה נסין וגבורן על שהחיהו ועשה עמו נסים וגבורות. דהא בריה דשונמית הוה-שהרי בנו של השונמית היה, שהחיה אותו הנביא אלישע.

אבל ג’ אנון דאקרון תפלה אבל באמת רק שלשה הם שנקראים “תפלה”: תפלה למשה איש האלהים (תהלים צ) תפלה דא דלית כגינה בבר נש אחרא תפלה למשה איש האלקים, תפלה זו שאין כמוה בשום אדם אחר. תפלה לדוד (ששם פו) תפלה דא איהי תפלה דלית כגינה במלכא אחרא-תפלה לדוד, תפלה זו היא תפלה שאין כמותה בשום מלך אחר. תפלה לעני, תפלה איהי מאנון ג’- תפלה לעני, תפלה היא מאותן שלש תפלות.

מאן חשיבא מכלהו-איזו משלש התפלות הללו היא החשובה מכלן? הוי אימא תפלה דעני הני אומר תפלה לעני. תפלה דא קדים לתפלה דמשה, וקדים לתפלה דדוד וקדים לכל שאר צלותין דעלמא תפלה זו מתקבלת קדם לתפלתו של משה וקודמת לתפלתו של דוד, וקודמת לכל שאר תפלות שבעולם. מאי טעמא? – ומהו הטעם לכך? בגין דעני איהו תביר לבא משום שהעני יש לו לב נשבר. וכתיב (שם לד) קרוב יי לנשברי לב וגו’- וכתוב: קרוב ה’ לנשברי לב וגו’. ומסכנא עביד תדיר קטטה בקדשא בריך הוא וקדשא בריך הוא אצית ושמע מלוי והעני מתקוטט תמיד בתפלתו עם הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מקשיב ושומע דבריו.

כיון דצלי צלותה מכיון שמתפלל עני את תפלתו. פתח כל כני רקיעין-הוא פותח את כל חלוני הרקיע. וכל שאר צלותין דקא סלקין לעלא דחי לון ההוא מסכנא תביר לבא – וכל שאר התפלות שעולות למעלה, דוחה אותן אותו מסכן שבור לב. דכתיב תפלה לעני כי יעטף – ככתוב: תפלה לעני כי יעטף וגו’. כי יתעטף מבעי לה, מאי כי יעטף?- שלכאורה היה צריך להיות כתוב: כי יתעטף, ולא כי יעטף, שהרי העני כביכול מתעטף בתפלתו, ומהו שכתוב “כי יעטף”, שמשמע מכך שהוא עוטף אחרים? אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא אלא, אותו עני בתפלתו גורם עכוב לכל שאר התפלות מלעלות למעלה. (כי המלה יעטף” משמעה עכוב, כמו שכתוב: ובהעטיף הצאן, שרשי פרש שהוא מלשון אחור) ולא עאלין עד דצלותא דילה עאלת – ולא עולות שאר התפלות, עד שתפלתו של העני עולה.

וקדשא בריך הוא אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תיעול לגבאי־ והקדוש ברוך הוא אומר: יתעכבו ויתאחרו כל שאר התפלות, ותפלה זו של העני תכנס אלי תחלה. לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא – איני רוצה שיהיה בית דין של מעלה נוכח ודן בינינו אם ראויה תפלתו שתתקבל או לא. קמאי ליהוו תורעמין דילה ואנא והוא בלחודנא-לפני ממש יהיו טענותיו ותרעומותיו, ואני והוא נהיה לבדנו.

וקדשא בריך הוא אתיחד בלחודוי באנון תורעמין בההוא צלותא ואז הקדוש ברוך הוא מתיחד לבדו עם אותן תרעומות של תפלת העני, דכתיב ולפני יי ישפך שיחו, לפני יי ודאי-ככתוב: ולפני ה’ ישפך שיחו – לפני ה’ ממש.

כל חילי שמיא שאלין אלין לאלין-וכל חילות השמים שואלים אלו לאלו: קדשא בריך הוא במאי אתעסק במאי אשתדל הקדוש ברוך הוא, במה מתעפק עכשו, במה הוא משתדל? אמרין אתיחדא בתאובתא במאנין דילה-אומרים להם: הוא מתיחד בתשוקה עם הכלים שלו, שהם עניים שבורי הלב.

כלהו לא ידעו מה אתעביד מההוא צלותא דמסכנא ומכל אנון תורעמין דילה-כלם אין יודעים מה בעשה מאותה תפלה של העני, ומכל אותן תרעומות וטענות שטען. דלית תיאובתא למסכנא אלא כד שפיך דמעוי בתורעמו קמי מלכא קדישא – שאין תשוקה גדולה יותר לעני, מאשר לשפך דמעותיו בתרעומות לפני המלך הקדוש. וללית תיאובתא לקדשא בריך הוא אלא כד מקבל לון ואושדו קמה – ואין תשוקה גדולה יותר לקדוש ברוך הוא, מאשר לקבל את אלו הדמעות ושהן נשפכות לפניו. (כמו שכתוב: ישפך שיחו – ישפך ממש). ודא איהי צלותא דעביד עטופא לכל צלותין דעלמא וזו היא התפלה שגורמת עכוב לכל תפלות העולם כלן.

משה צלי צלותה ואתעכב כמה יומין בהאי תפלה-משה התפלל תפלתו, והתעכב בתפלה זו כמה וכמה ימים. דוד חמא דכל כוין וכל תרעי שמיא כלהו זמינין לאפתחא למסכנא אבל דוד המלך, ראה שכל חלונות הרקיע וכל שערי הרקיע, כלם מזמנים להפתח בפני תפלת העני. ולית בכל צלותין דעלמא דקדשא בריך הוא אצית מיד מצלותא דמסכנא ושאין בכל תפלות העולם, תפלה שהקדוש ברוך הוא מקשיב לה מיד, כאותה תפלה של העני. כיון דחמי האי-כיון שראה כך. עבד גרמה עניא ומסכנא-עשה עצמו כעני ואביון. פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא פשט את לבושי המלכות, וישב על הארץ כמסכן ועני. אמר תפלה – ואז התפלל תפללתו. דכתיב תפלה לדוד הטה יי אזנך ענני ככתוב: תפלה לדוד, הטה הי אזנך ענני וגוי. ואי תימא אמאי, בגין כי עני ואביון אני, ואם תשאל, למה אני אומר הטה ה’ אזנך וענני? משום “כי עני ואביון אני, משום שאני עני ואביון.

אמר לו קדשא בריך הוא דוד ולאו מלכא אנת ושליטא על מלכין תקיפין ואת עביד גרמך עני ואביון-אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד! וכי לא מלך אתה ושליט על מלכים תקיפים? ואתה עושה עצמך כעני ואביון? (אין זה מן הראוי, שתהיה תפלתו של מלך ישראל בקטנות, שזה כביכול עושה את השכינה עניה ודלה). מיד אהדר צלותה בגונא אחרא – מיך החזיר דוד תפלתו באפן אחר. ושבק מלה דאביון ועני ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני-עזב את הענין של עני ואביון” ואמר: שמרה נפשי כי חסיד אני. (דהינו שחזר להתפלל בגדלות כראוי למלך ישראל.) ועל כל בא, כלא הוה בה בדוד ועם כל זה, אף על פי שעזב באותה הפעם את הענין של עני ואביון”, באמת כל הבחינות של תפלה היו בו בדוד, הן בחינת “חסיד” והן בחינת “עני”.

אמר לה רבי אלעזר שפיר קאמרת-אמר לו רבי אלעזר לרבי אבא: יפה אמרת. ועל דא אצטריך לה לבר נש דצלי צלותיה למעבד גרמיה עני-שאף על פי שדוד עזב את הדרך של עני ואביון” בתפלתו, ואמר: שמרה נפשי כי חסיד אני. עם כל זה, צריך כל אדם שמתפלל תפלתו, לעשות עצמו כעני ולהכניע את עצמו ולהשפיל דעתו. בגין דתיעול צלותה בכללא דכל עניים בשביל שתעלה תפלתו בכלל תפלות העניים. דהא כל נטורי תרעין לא שבקין הכי למיעאל כמה דשבקין למסכנין- שהרי כל שומרי השערים של מעלה אינם מניחים כל כך בקלות להכנס לשאר התפלות, כמו שמניחים להכנס תפלות העניים. דהא בלא רשותא עאלין שהרי תפלות העניים נכנסות בלא צרך ברשות כלל. ואי עביד בר נש גרמה ושני רעותה תדיר כמסכנא ואם עושה האדם עצמו כעני, ומשים רצונו כרצון העני תמיך, דהינו שהוא בהכנעה ובלב נשבר. צלותה סלקא ואערעת באנון צלותין דמסכנין-אזי תפלתו עולה ונפגשת באותן תפלות העניים. ואתחברת בהו וסלקת בהדיהו ומתחברת עמהן ועולה עמהן. ובכללא דלהון עאלת ואתקבלת ברעותא קמי מלכא קדישא – וביחד עמן היא עולה ומתקבלת ברצון לפני המלך הקדוש. (זהר במדבר פרשת בלק דף קצה)