בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק: נ”ב- להתפלל על ה’

כאשר האדם פונה כך אל ה’, יוצא מזה דבר נפלא – שבעצם הוא כבר לא מתפלל על עצמו כלל אלא הוא מתפלל על ה’! כמובא בנביא על חנה אם שמואל (שמואל א, א): “ותתפלל על ה’…”. וכמו שחנה לא התפללה להפקד בבן בשביל עצמה אלא בשביל ה’, שיהיה לו יתברך נחת רוח, כך תפלתו נשענת על כך שזהו רצון ה’ להיטיב אתו, נמצא שהוא בסך הכל מבקש את מה שה’ רוצה – כי ה’ הוא זה שרוצה שיזכה לחזר בתשובה, ושיצא מכל מידה רעה, ושיהיה לו כל טוב שבעולם וכו’.

גם יוכל להתפלל בלי סוף, כי מאחר והוא מבין שגם את התפלה צריך שהבורא יתן לו, כי הלא הוא כבר הזכיר לעצמו ברשימה שהוא אינו יודע להתפלל, וגם הוא מבין, שזה רצון ה’ לתת לו תפלה בפיו, כי זה התענוג שלו יתברך כשמתפללים לפניו, נמצא שאין שום מחלקת בינו לבין ה’ חלילה -מה שה’ רוצה הוא רוצה, ומה שהוא רוצה ה’ רוצה…

כי מה היא התפילה? מחלוקת עם ה’? וכי יש איזה אני? שאני רוצה כך והבורא רוצה אחרת? אין דבר כזה! כל הישועות הללו שאני צריך – זה רצון הבורא שיהיו לי הישועות הללו. ואף שכשמתפללים על קיום התורה והמצוות זה ברור יותר, שזה רצון ה’. כגון כשמתפללים לזכות לשמירת העינים, בודאי זה נקרא שמתפללים על ה’. כי זה רצונו יתברך שיהיה לאדם שמירת העינים, ממילא נמצא שהאדם לא מתפלל על עצמו כלל אלא על ה’ שיתקים רצונו, ותהיה לו שמירת עינים. אבל באמת אין הבדל, כי גם הצרכים הגשמיים, זה רצון ה’ שיהיה אותם לאדם. וכאשר הוא מתפלל על צרכיו, גם זה נקרא שהוא מתפלל על ה’ – שמתפלל שיתקים רצונו יתברך שלכל אחד יהיה את כל השפע שבעולם.

ואדרבה, אדם שיש לו בעיה בגשמיות, זו הזדמנות נפלאה להתקרב אל ה’. כי כשיש לאדם צרה בגשמיות, הוא מרגיש היטב את צרתו. כי רוב בני האדם מרגישים את צרתם בגשמיות הרבה יותר ממה שמרגישים את צרתם ברוחניות. וכשיש לאדם צרה, הוא יכול לבקש באמת מעמק הלב על צרתו. וידוע שכאשר אדם מבקש כך – מעמק הלב – זו תפלה שמקבלת מאד.