בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק : נ’- הטוב כי לא כלו רחמיו

הדבר העקרי שמונע את האדם מלהרבות בתפלה הוא הבלבולים שיש לו, שמחלישים אותו ומפילים אותו בדעתו ומיאשים אותו מן התפלה.

יש אחד שמרגיש שיש לו עוונות שמונעים את תפלתו מלהתקבל ולכן הוא מפסיק להתפלל או שמתפלל בלי חשק ואמונה. יש אחד שחושב שאם הוא לא צדיק יסוד עולם אז אי אפשר לו לפעל בתפלה. ואחד אחר חושב שהוא לא שוה כלום ואינו חשוב בעיני הקדוש ברוך הוא. ואחר מרגיש שאינו מסגל לעורר רחמי השם עליו, וכו’ וכו’.

לכן האדם צריך להחליט שהוא לא סומך על כלום ולא תולה בכלום, מלבד רחמי הי וחסדו, דהינו שיוציא את ה”אני” שלו מהתמונה ויאמין בבורא, ובמקום לחשב: “אני לא יכול” או “אני רשע”, יחשב: “ה’ בודאי יכול, וגם אם אני רשע, יש לה’ מספיק רחמים בשביל לרחם עלי…” כי הרחמים של ה’ לא כלום אף פעם, כמו שאנו אומרים בתפלה (בברכת ההודאה): הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך… וכאשר האדם מאמין כך הוא לא נחלש מהתפלה אף פעם. כי הוא יודע שמה שלא יהיה, לה’ יש תמיד מספיק רחמים לרחם גם עליו במצבו. וזהו מה שאנו אומרים אחר כך, בהמשך הברכה: כי מעולם קווינו לך… שפרושו שזה שאנו תמיד פונים לה’ הוא רק מחמת שאנו מאמינים ברחמים שלו שאינם כלים, וממילא אין דבר שיכול להחליש את תפלתנו.