תוספת לחיים

הטענה שהצילה

כשהרופא הודיע לו שימיו ספורים, לבו החסיר פעימה. אכן, לבו אמר לו שמצבו אנוש, חוליו הקשה השבית אותו לחלוטין, וכוחותיו עזבו אותו, והוא הבין היטב שמצבו בכי רע, כך שהודעת הרופא לא תפסה אותו בהפתעה;

ובכל זאת, לשמוע מגורם סמכותי רשמי שהוא מוטל על ערש דווי – זה היה עבורו זעזוע ושברון לב עמוק. ברגע שהרופא יצא מחדרו הוא ביקש להישאר לבד, והתחיל לשפוך את לבו כמים נוכח פני ה’ בלב נשבר ונדכה.

החולה היה הרידב”ז המכונה הרב מסלוצק, אחד ומיוחד מגאוני ישראל לפני למעלה ממאה שנה, שהיה רב גדול וראש ישיבה וחיבר ספרים חשובים מאוד ובסוף ימיו התגורר בעיר הקודש צפת וייסד בה ישיבה ועמד בראשה.

כאבו לא היה רק הכאב האישי על חייו שנגמרים בטרם עת; אלא הוא חש גם כאב על מפעליו הגדולים שייוותרו בלא מנהל.

באותם ימים הוא היה בעיצומו של פרויקט חייו: פירוש על התלמוד הירושלמי. התלמוד הירושלמי היה אז כספר החתום, והוא כל כך חלם ועמל להנגיש אותו לציבור. אם יעזוב את העולם לפני שהספר עולה על מכבש הדפוס – יישאר הירושלמי בשיממונו.

כמו כן הרידב”ז, כמו כל רועי ישראל, היה אביהם של העניים והמסכנים. הוא ריכז בעירו פעולות גדולות של חסד ועזרה ליתומים ואלמנות שלאחר פטירתו יישארו ללא משען ומשענה.

שעה ארוכה התפלל ברחמים ובתחנונים ובדמעות שליש עד שכלו מעט כוחותיו והוא נרדם. בחלומו הוא עומד בפני בית דין של מעלה, ונאמר לו כי הוא מתבקש לישיבה של מעלה.

הטענה שהצילה

בכה הרידב”ז ושאל את בית הדין: ומה יהיה על הירושלמי? והתחנן שייתנו לו להישאר בעולם הזה כדי לסיים את פירושו. בית הדין לא התרשם מהדברים ואמרו לרידב”ז: אל תחשוש מכך, כי תלמיד חכם אחר בדור יכתוב פירוש שינגיש את הירושלמי לציבור הלומדים.

הרידב”ז לא ויתר ושאל: ומה יהיה על אותם יתומים ואלמנות ומוכי גורל שנסמכים עלי? ולכן תבע: תשאירו אותי בעולם הזה בשבילם. חברי בית הדין דחו על הסף גם את הטענה הזו ואמרו לו: הישמר והשקט ואל תפחד, כי לאחר פטירתך יקומו בקהילה שני בעלי חסד חשובים ואמידים ויפרסו את חסותם על הניהול של קופת הצדקה וידאגו לכל צרכי העניים במסירות וביד רחבה.

ואז אמר הרידב”ז: דעו נא רבותי, כי בביתי כבר בליל שישי, כלומר ביום חמישי בלילה, הבית ערוך ומוכן לקבלת השבת, המפה פרוסה והשולחן ערוך! וביום שישי בעוד היום גדול אני ובני ביתי יושבים מוכנים ומתגעגעים לקבלת השבת ומקבלים אותה מוקדם ככל האפשר, הרבה לפני זמן קבלת שבת ההלכתי.

הטענה הזו התקבלה מיד, ופסקו לו בבית דין של מעלה להמשיך ולחיות עוד שנים ארוכות.

ויש גרסה נוספת לסיפור בשם נכדתו אשתו של הרב אברמסקי, שהרידב”ז רצה לקבל על עצמו קבלה שבזכותה יאריך ימים ובשמים אמרו לו שיקבל על עצמו להיות מוכן לשבת כבר בבוקר של יום שישי, והוא קיבל על עצמו והתרפא.

כבר למחרת אותו חלום, כשהתעורר הרידב”ז, הייתה הטבה ניכרת במצבו, ותוך ימים אחדים חזר לאיתנו. בני ביתו תיארו זאת כתחיית המתים של ממש. ולמותר לציין שמאותה שבת ואילך שולחן השבת היה מוכן כבר ביום חמישי בלילה כדי שבבוקרו של יום השישי הבית יהיה ערוך ומוכן לשבת.

השבת נותנת חיים

ומסיפור זה אנו למדים שקבלת שבת מוקדמת מבעוד יום, והכניסה לשבת ביישוב הדעת ובציפייה, ולא “להיזרק” לשבת ברגע האחרון “עם הלשון בחוץ” – מסוגלת מאוד מאוד לרפואה ולאריכות ימים!

רבינו הקדוש ב”ספר המידות” אומר: “התורה והמעשר והשבת הם נותנים חיים גשמיים גם כן”. זאת אומרת שבכל המצוות אומרים לנו חז”ל ש”שכר מצוות בהאי עלמא ליכא” – לא רואים את שכר המצוות בעולם הזה; אבל השבת משפיעה כבר על החיים בעולם הזה, כמו שכותב ה”פרי מגדים” שהוא אחד מחשובי הפוסקים והפרשנים על השולחן ערוך: “המוסיף מחול על הקודש מוסיפין לו חיים”.

וכמו שאנחנו יודעים שהמעשר נותן לאדם ברכה ועשירות כבר בעולם הזה, כמו שהנביא מבטיח במפורש: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צב-אות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די” – כך גם השבת ממנה נמשכת ונשפעת הברכה הגשמית של האדם, “כי היא מקור הברכה”.

השבת שורש התורה

בפרשת השבוע שלנו אנחנו לומדים על המן, ברכת שמים שירדה לעם ישראל ולימדה אותם שיעור גדול מאוד בביטחון בה’. זה שיעור כל כך חשוב שרק אמירת פרשת המן מסוגלת לפרנסה, ויש לנו מצווה לזכור את הנס של ירידת המן בכל יום ויום, ומשה מצטווה לשמור מן בצנצנת לדורות בקודש הקודשים!

המן ירד לעם ישראל בלי שום טרחה ועבודה, אבל היו בו שתי מצוות: לא להותיר מהמן, ולא ללקט ביום השבת. והעיסוק סביב השבת בפרשת המן הוא עיסוק מרכזי ונרחב ביותר בפסוקים רבים.

כאשר אחדים מבני ישראל עוברים על המצווה ומותירים – משה כועס אבל ה’ לא כועס. אבל כאשר הם עוברים על המצווה ויוצאים ללקוט ביום השבת – כאן כבר ה’ כועס: “עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי”, הרי נתתי לכם את המן “למען אנסנו הילך בתורתי אם לא” והנה אתם לא שומרים נמצא שעיקר הניסיון של המן היה דווקא בשבת.

וזה מעניין מאוד שעוד לפני שעם ישראל קיבלו תורה הם מקבלים את השבת. התורה הכמעט יחידה שיש להם היא השבת שכבר קיבלו במרה ועכשיו בפרשת המן, כי השבת היא שורש כל התורה כולה. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא על מוצא פי ה’, שהיא התורה, והשבת שהיא שורש התורה.

כל שבת פי שניים

וכשמדברים על השבת, לא מדברים רק על לא לעשות מלאכה ביום השבת, אלא על כבוד השבת. ועיקר כבוד השבת הוא לקבל את השבת כמו שמקבלים את המלכה ביישוב דעת ובהכנה גדולה מראש, כמו שנפסק בהלכה ברמב”ם: “איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים שמצווה על האדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש ומייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך!”

זה הכבוד של השבת שהוא מוכן מראש ויושב בכובד ראש ומייחל לשבת! ומי שמכבד את השבת השבת מכבדת אותו, “כי מכבדי אכבד”.

והדבר הזה נכון גם לתלמידי חכמים גדולים מאוד, וכל שכן שזה נצרך לבעלי תשובה, שבעוונות הרבים מחוסר ידיעה לא זכו לשמור שבתות רבות, ועכשיו הם רוצים לתקן את המעוות ולהשלים את החסרונות, שעבורם לקבל שבת מוקדם זה תיקון גדול מאוד, כמו שכותב אחד מגורי האר”י שקבלת שבת ותוספת שבת זה נחשב לשמירת שתי שבתות, ועל זה נאמר שאם ישמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים – הכוונה שישמרו שבת ויוסיפו גם תוספת שבת.

אז על כל חילולי השבת רח”ל עושים תשובה מאהבה והזדונות נהפכים לזכויות, אבל איך נשלים את כל אותן שבתות יקרות שהחסרנו? על זה צריכים להתחזק מאוד מאוד ולעשות הכול בבית כדי לארגן דברים מראש ולתכנן את הזמן בתכנון נכון שהבית יהיה ערוך מוכן בעוד היום גדול שזו סגולה עצומה לכל הישועות כפי שהבאנו בחוברת “מקור הישועות”, וכפי שמוצאים בכל פעם עוד ועוד מקורות נפלאים מצדיקים ראשונים ואחרונים, ומצווה גדולה לפרסם את הסגולה הזו.

ההמלצה שלי היא בכל בעיה להתחזק בתוספת שבת. ויהי רצון שנזכה לאור השבת ולאור תוספת השבת ולכל הישועות.