ההגדה הראשונה בהיסטוריה

מחברים את מה שמכירים

ישנם כמה סוגים של חידושים. החידוש המדהים ביותר הוא שאתה פשוט מתחיל לחבר את הדברים שאתה מכיר כידיעות נפרדות, ולראות את המציאות בצורה מאוחדת מתוך רצון להבין באמת מה קרה שם.

אחת התקופות ההיסטוריות המדוברות ביותר היא יציאת מצרים. יציאת מצרים “עוטפת” אותנו מכל כיוון. מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, ואנו חייבים לזכור את יציאת מצרים לפחות פעמיים ביום, וגם בתפילה זוכה יציאת מצרים למקום של כבוד.

פרשיות יציאת מצרים מְלַוּוֹת אותנו כחודש שלם בכל שנה ושנה, ואנו מוצאים מדרשים פרשנים ודרשות בלי סוף בנושא הזה. אבל הגורם המשמעותי ביותר שהופך את יציאת מצרים על כל הכלול בה לנושא המדובר ביותר בתורה הוא ללא ספק ליל הסדר.

ההגדה של פסח היא הספר שזכה כנראה למספר המהדורות הגדול ביותר, דורי דורות של יהודים גדלו על הכלל “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”, והמשפט הזה הוציא מגדרם את כל גדולי ישראל ואיתם יהודים כשרים לרוב שיראת ה’ נוגעת בלבם. והדבר הזה הוליד עושר אינסופי של תיאורים ורעיונות.

האם נשאר מה לחדש?

מה שמדהים בתורה הקדושה הוא שאין לה סוף ותמיד יש מה לחדש, ולפעמים החידושים הגדולים ביותר הם דווקא ההתבוננות הפשוטה בחיבור של ידיעות שונות שכולנו מכירים.

פסוקים מפורשים מתארים את אותו לילה ראשון שבו יצאנו ממצרים. כולנו מכירים את זה מהגן ממש. בני ישראל יושבים בביתם ואסור להם לצאת החוצה והם חגורים ומוכנים לצאת לדרך ואוכלים את בשר קרבן הפסח.

פסוקים רבים גם מתארים את השבר הנורא שעוברים המצרים באותם רגעים ואת הצעקה הגדולה בכל רחבי מצרים. גם את זה אנחנו מכירים כנראה מהשנים הראשונות של הגן. וכולנו גם מכירים את הלחץ העצום של פרעה ושל כל המצרים על עם ישראל למהר לצאת ממצרים, ואין ילד שלא מכיר את השיר “פרעה בפיג’מה באמצע הלילה”.

אבל כשמחברים את הכול ביחד מתקבלת תמונה מאוד מאוד מעניינת ואפילו הזויה על כל הלילה הזה, והתמונה הזאת שופכת אור על המצב הנפשי של עם ישראל באותו לילה, אבל היא בעיקר מלמדת אותנו מסרים מדהימים לעבודת ה’.

הלילה שבפנים והלילה שבחוץ

אז נתחיל לצייר את התמונה:

עם ישראל עוברים מעל מאה שנות עבדות מפרכת. המסורת שבידם היא שהם עתידים להיגאל. ניתן לשער בקלות שהם מחכים לגאולה הזאת בכלות הנפש. תהליך הגאולה מתחיל, אבל הוא לא קורה במהירות כפי שאולי ציפו בני ישראל. למרות ניסים מופלאים שלא נראו מימות עולם שמאלצים גם את הכופרים הגדולים ביותר לראות את ה’ – בכל זאת, לוקח חודשים ארוכים להכניע את פרעה העקשן.

הלילה הגדול מגיע. מצד אחד בני ישראל מצטווים להיות ב”היכון”, מוכנים לתנועה. מצד שני אסור להם לצאת מהבית. אם היו שואלים אותנו מה אמורים לעשות בלילה האחרון? לא בטוח שהיה אפילו אחד שחושב שבלילה כזה צריכים לשבת ולעשות “על האש”…

בני ישראל יושבים בבית, חבורות חבורות, “ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו”, ואסור להם לצאת. ומה הם מצטווים לעשות? לשחוט כבש לשים אותו בתנור אש ולשבת ולאכול ארוחה בשרית דשנה ברוגע ובשמחה.

וכאן מתחיל החיבור: ממש באותם רגעים כל מצרים רועשת וגועשת! בכל בית לפחות מת אחד, צעקות וצווחות בכל מקום. בני ישראל יושבים בבית ושומעים את זה ושואלים את עצמם ‘מה קורה שם בחוץ’ – ומה הם עושים? ממשיכים לאכול ולחגוג ואף אחד לא יוצא לבדוק…

חוץ מזה המצרים יודעים היטב על נבואת משה והם יודעים היטב על מה ולמה הם לוקים וסובלים. מה שהם עושים זה קודם כול לרוץ לבתים של היהודים ולהתחנן אליהם שיקומו ויעזבו את המקום, כמו שכתוב בפירוש “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים”, פרעה בכבודו ובעצמו מתרוצץ ברחובות כמוכה טירוף ומחפש את משה ואהרן.

נמצא שבני ישראל יושבים בבית ואוכלים לא רק כאשר בחוץ צרחות וסירנות, אלא שבכל רגע המצרים מתדפקים על הדלת ומתחננים שרק נקום ונעזוב, אבל בני ישראל יושבים שלווים, מחויכים, הם לא ממהרים לשום מקום, הם באמצע סעודה – וכי אתם רוצים שנצא לדרך רעבים? מה הלחץ? הכול בסדר, אנחנו רגועים, יש לנו זמן, אין לנו מה לצאת בלילה כמו גנבים…

גם למחרת הם לא ממהרים לצאת. יש להם חג, הם צריכים להתקשט ולשאול מהמצרים השבורים והמתאבלים בגדים יפים ותכשיטים לרוב…

נגאלים על בטן מלאה

התמונה שמתקבלת היא שבני ישראל מחויבים לתפקד בביטול מוחלט להוראות של ה’, ובניגוד מוחלט לשכל ולמציאות ולדחף הפנימי שלהם: הם כל כך מחכים לצאת, אבל אסור להם. צרחות בחוץ, מצרים מתחננים צובאים על הדלתות אבל הם אוכלים בנחת. נכון, הם רק רוצים “לעוף” ממצרים, אבל הם נשארים לארוחת ערב משפחתית בשרית מפוארת. הם לא רוצים לראות את המצרים האלה יותר, אבל הם מצטווים לעבור מבית לבית ולבקש חפצי ערך.

והמעניין ביותר הוא שכל הטקס הזה כולו הוא גם נגד השכל וגם נגד מה שמשה רבינו בעצמו אמר. שהרי משה בשום שלב לא ביקש לצאת ממצרים לגמרי, אלא רק לצאת לימים אחדים לעבוד את ה’ במדבר, ופרעה, כבר אחרי מכת ערוב, מציע לבני ישראל לעבוד את ה’ במצרים עצמה ככל אוות נפשם.

משה רבינו עונה לו תשובה מאוד הגיונית: “לא נכון לעשות כן. כי תועבת מצרים נזבח לה’ אלוקינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!” השה היה אליל מצרי, פעולה מתריסה שכזאת שבה שוחטים אלפי כבשים ושעירים – תגרום לתסיסה ולפוגרום.

והנה בערב היציאה בני ישראל עושים בדיוק את הדבר הזה: הם קושרים את הכבש מספר ימים. כל המצרים מבינים לאן זה הולך ונדרכים. ואכן ביום בהיר אחד כולם שוחטים את הכבשים בבת אחת. ולא די בכך, אלא הם גם שמים אותם על האש והריח של בשר הכבשים נודף ומגיע לכל מצרי ומצרי. זו ממש הכרזת מלחמה! וזה גם הפוך ממה שמשה רבינו אומר לאורך כל הדרך.

התורה אומרת שה’ הוציא אותנו ממצרים לילה. חז”ל שואלים הרי יצאו רק ביום ועונים: “מלמד שהתחיל הגאולה מבלילה”. כלומר: הגאולה היא לא היציאה בפועל, אלא דווקא אותו לילה עם כל הסתירות והבלבולים שבו – הוא עצמו הגאולה.

נמצא שעלינו לפשפש ולחפש רמזים באותו אירוע כפי שהצגנו אותו כאן לפניכם ולנסות להבין מה קורה כאן? מהו הלימוד לבני ישראל אז ולדורות?

ביטול תמימות וביטחון

כל יציאת מצרים היא מהלך שהוא נגד השכל: “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. בני ישראל צריכים ללמוד מהרגע הראשון ללכת אחרי ה’ בביטול, בתמימות, לסתום את העיניים ולא לראות את המציאות הצועקת, ורק להיצמד בתמימות לרצון ה’.

בני ישראל גם שמים את כל הרצונות האישיים ואת כל הדחפים בצד, והם לומדים להירגע ולאכול בנחת גם כשכל העולם רועש ורוגש. זה שיא של יישוב הדעת.

ומעל הכול, זה ביטחון מוחלט בה’ יתברך. בחוץ קטסטרופה, אבל אנחנו אוכלים בנחת. חשבתי לעצמי איך נראו השיחות בבית באותו ליל סדר? אנחנו מספרים לילדים על מה שהיה בעבר, אבל בנ”י במצרים היו עוד לפני היציאה ממצרים, אז על מה הם דיברו וסיפרו?

ונראה לי לומר, שכאשר הילדים ובני הבית שמעו את הצרחות, אמרו להם ההורים: ילדים יקרים, אל תפחדו, ה’ אוהב אותנו, ה’ שומר עלינו, ה’ חומל עלינו, ה’ פוסח על הפתחים שלנו ומכה את האויבים שלנו. אנחנו הבנים האהובים של ה’, וכל מה שאתם שומעים זה רק העונש שה’ נותן למי שמצער את בניו; אבל לנו יהיה רק טוב, ותהיה לנו גאולה וישועה, ותהיה לנו עשירות גדולה, ונצא בניסים וביד חזקה, ותמיד יהיה לנו רק טוב. וזו הייתה ההגדה של פסח הראשונה בהיסטוריה!