אמרתי תודה ונושעתי- פרק ל”ב: הזכות לחיות

אישה אחת שאלה אותי: “למה בורא עולם לא לא שאל אותי, אם אני רוצה לבוא לעולם?” מובן מהשאלה של אותה  אישה הבנתי שהיא אומללה, והיא לא מרגישה כמה העולם יפה, וכמה החיים מתוקים, והתורה, המצוות, השבתות ובפרט האמונה בה’ זה גן העדן בעולם הזה. וכל זה לחיות בדרך למה? כי היא לא זכתה לחיות בדרך התודה וההודאה. כאב לי הלב עליה, וכך עניתי לה: “חז”ל למדו אותנו שזכין לו לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו לאדם אלא בפניו. פרוש: כל דבר שהוא זכות וטובה לאדם, אפשר לזכות אותו בו, גם אם אם הוא לא נמצא לפניך יודע מזה כלל. וכל דבר שהוא חובה או הפסד לאדם, אינך יכול לחייב אותו, אלא אם אלא אם כן הוא לפניך והוא מודע לכך שמחייבים אותו.

“ומכיוון שזו זכות לבוא לעולם הזה, בפרט שיש את הצדיק ואת עצותיו הנפלאות, ובפרט שה’ מאיר לנו את הדרך של תודה-הודאה, אם כן, אפשר לזכות את האדם בלי לשאול לדעתו, כי בוודאי יסכים לקבל הטובה. על זה אנחנו מזמרים לה’ בכל בוקר: ‘הודו לה’ קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו וכו” – מזמרים לה’ ומודים לו. וכן אנחנו אומרים: ברוך שאמר והיה העולם’ – ריבונו של עולם, תודה רבה שבראת את העולם הזה היפה כל כך הנפלא כל כך…’

“אבל למי שחסרה אמונה, העולם הזה, הוא מקור לסבל וייסורים, לכן במקום לומר ‘הודו לה” וברוך שאמר והיה העולם’, הוא אומר, שחבל שה’ אמר והיה העולם…”
זה דבר מצער מאד, שיש כל כך הרבה אנשים שלא זכו לשמחה, וזה ממחיש עד כמה צריך כל אחד ללמד את הדרך של תודה-הודאה, שעל ידה נפקחות עיני האדם להבין איזו זכות זו לחיות בעולמו של ה’.

לא פעם באו אלי להתייעץ אנשים שאמרו לי שה’ שונא אותם, כי יש להם ייסורים וצרות וקשיים ובעיות.

מדוע?

הסיבה היא שטבע האנשים לשכוח את כל הטוב שה’ עושה איתם בכל רגע ורגע, וכשיש להם ניסיון בחיים, למשל, שעכשיו חסר להם איזה משהו בחיים, או שעכשיו יש להם ייסורים, או איזה קשי – את זה הם רואים מצוין ולא שוכחים את זה כמו שהם שוכחים את כל הטובות שה’ עשה אתם עד עכשיו.

לכן חובה לומר תודה. כפי שאנחנו אומרים בתפילה: “לפיכך אנחנו חייבים להודות לך”, חכמינו הקדושים ידעו איזה חיובים צריכים לעשות, כפי שאנחנו אומרים בנשמת כל חי: “שכן חובת כל היצורים… להודות להלל…” וכו’

כל מי שרוצה לחוס על עצמו, יש לו שתי אפשריות – או שבכל יום בהתבודדות יזכיר לעצמו את הנסים שה’ עשה אתו, יודה על זה כל יום, ויזכיר לעצמו את הנסים שה’ עשה ועושה אתו. או שיש לו אפשרות אחרת: לקחת לו פנקס ולכתב כל יום, להתחיל לזכור את כל החיים, כל פעם לזכור איזו נקודה שהוא שכח אותה. שכתב: הנה פה ה’ עשה לי נס, ופה עשה לי ישועה, ופה ה’ היטיב אתי. בכל יום לכתוב כמה וכמה תודות. כל יום. למה? כי אם עובר על האדם איזה ניסיון, איזה קשי, אז הפנקס הזה יזכיר לו כל כך הרבה טובות, כמה ה’ אוהב אותו.

ומי שחוזר בתשובה, כל יום יזכיר לעצמו ויודה לה’: “מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון..” מאיפה לקח אותו הבורא מאיזה עפר ומאיזה אשפות…

אם אדם מתעורר בבוקר – זהו. רק על זה שהוא קם בבוקר, כל היום צריך רק להודות על זה. על כל נשימה ונשימה, הוא צריך לומר לבורא עולם: נתת לי עוד יום לחיות ולהודות. תודה רבה על היום הזה. תודה רבה על התודה” מישהו אמר לי: “קמתי מאוחר”, אמרתי לו: “אם קמת – זה לא מאוחר. רק כשלא קמים זה כבר מאוחר…”. אדם קם בבוקר – כבר קיבל את המתנה הכי גדולה מה’, יקבל עוד יום לחיות. כל השאר זה בונוס.

אדם חייב לעבוד על האמונה שאין שום רע בעולם, שה’ הוא רק טוב ומטיב.

איך אדם מגיע למצב שהוא יכול לומר שה’ שונא אותו?! ה’ חנן אותי להסביר שזה מה שיהיה אם אדם לא יעבוד על ללכת עם שירות ותשבחות, תודות והודיות, ולכתב כל יום בפנקס שלו תודות, תודה לך בורא עולם, כל רגע תודה ועוד תודה! ישתבח שמו, להודות וממש ולזכור את הנסים והנפלאות. לזכור כל מיני נסים שה’ עשה אתו, כל אחד מה שעבר עליו בחיים. בפרט הנסים של ההתעוררות ברוחניות, שיכתוב: “פה התעוררתי, פה התקרבתי לצדיק, פה זכיתי”, וכדומה.

וכל אחד חייב להתבונן ולראות כמה טובות והנאות ה’ עושה אתו, בגשמיות וברוחניות. וכן אמרו חז”ל (ברכות לה) שאסור להנות מן העולם הזה בלי ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה כאלו מעל בהקדש, שהכל של ה’, וכן כותב המשנה ברורה (סי’ מו, א): “לפיכך תקנו חכמינו ז”ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו”.