אמרתי תודה ונושעתי- חלק כ”ח: הגרושה שנושעה

אשה אַחַת גְרוּשָׁה עַם כַּמָּה ילדים, סִפְרָה שעברה משברים מאד קשים לפני, אַחֲרִי וּבְמַהֲלַךְ הַגּרוּשִׁין. בעלה התנכל לה ולילדיה, הותיר אוֹתָהּ לבד עם הילדים, עם כל הדאגות של הפרנסה, והשאיר אחריו חובות רבים. האשה הזו ממש סבלה, ונכנסה לדכאון עמק, כל הבית שלה לא תפקד והילָדִים שָׁלָהּ הַזְנְחוּ עַד שֶׁהַקב”ה רַחַם עַל הָאִשָּׁה הַזוֹ וְהִיא שְׁמַעָה אֶת  הַדִיסְק תַּפִסִיק לְהִתְבַּכְיַן’, אָמְרָה כַּמָּה שָׁבוּעוֹת כָּל יוֹם שָׁעָה תּוֹדָה עַל זָה שְׁאֵין לָהּ זִוּוּג – וּמָצְאָה אֶת הַזִוּוּג שֶׁלָּהּ.

 

כַּאֲשֶׁר הָאָדָם ניגשׁ כָּךְ לְכָל נִסְיוֹן בַּחַיִּים, שָׁמַאֲמִין שָׁמָה שְׁקוֹרָה לוֹ זָה מַאֵת ה’ לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית וּכְדֵי לְקָרֵב אוֹתוֹ, אָז הוּא יָכוֹל לְהוֹדוֹת וּלהתפלל בצוּרָה נְכוֹנָה כִּי יֵשׁ לוֹ שִׂמְחָה. וְהוּא מִשְׁתַּמַשׁ בַּצְרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק בשביל להתְקַרֵב לַה’, וּלְהִתְעוֹרֵר לְהוֹדָאָה וְלִתְפִלָה בַּאֲרִיכוּת וּמַעמֶק הַלֵּב, וְאֵינו מאַפְשָׁר לַיַּצֶר הָרָע לְהַפִיל אוֹתוֹ לְבִלְבּוּל. כִּי הַמְצִיאוּת הִיא, שַׁעַל פִּי רב כַּאֲשֶׁר אֵין לָאָדָם אֵיזֶה חסרוֹן אוֹ נִסְיוֹן, הוּא יָשַׁן אֶת חַיָּיו, וְאֵין מָה שִׁיעוֹרֵר אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה אֲמִתִּית שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נָפֶשׁ, שָׁל תְּפִלָה בַּאֲרִיכוּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִלּוּ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁכּוֹאֵב לוֹ, וְשָׁמְחַיַּב אוֹתוֹ לַעֲבד – אָז הוּא עוֹבֵד…

 

וְזֶה מָה שָׁזְכִיתִי לְהַסְבִּיר בַּסְפָרִים בְּגַן הָאֱמוּנָה’, ‘שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה’, בַּמַּרְגְלִיּוֹת וּבַדִּיסְקִים, שֶׁזוֹ מַטְרַת כָּל הַיִּסּוּרִים וְהַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְעוֹרֵר אוֹתוֹ לִתְפִלָה. לָכֵן, אַף עַל פִי שֶׁשׁוּם אָדָם אֵינוֹ מְבַקֵשׁ שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִים, אֲבָל אַחֲרֵי שָׁכְבָר בָּאוּ לוֹ יִסּוּרִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה חִסָרוֹן אוֹ צַעַר כגון: עיכוב בזווג, עיכוב בילדים, חלי, חוֹבוֹת וְכיּוֹצֵא בְּזָה, יסתכל על התכלית ששם כלו טוב, ויראה שכל כונת הבורא בכל אלו היא רק לטובתו -להזכירו שישוב בתשׁוּבָה, אם למרק עֲווֹנוֹתָיו. וכשיסתכל על התגלת הינו כונת ה’ יתבָּרַךְ לא יהיו לו יסורים כלל. אַדְרַבָּא, יתמלא שמחה מגודל רב הַטוֹבָה שִׁיֵּשׁ בְּתַכְלִית הַיְסוּרִים הַלְלוּ, וְיַתְחִיל לְהוֹדוֹת בְּכָל לִבּוֹ, כי הַהַזְדַמְנוּת שָׁלוֹ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָה וּלְהִתְקָרֵב מְאֹד אֶל ה’ יִתְברך

 

אֵין מַטְרַת הַיָּסוּרִים כְּלָל לְהַכְנִיס אֶת הָאָדָם לְקַטְנוּת וּלְעַצְבוּת, חָלִילָךְ אֶלָא כָּל מָה שָׁה’ עוֹשֶׂה – לְטוֹבָה הוּא עוֹשָׂה. וְזוֹ הַטוֹבָה שְׁבִיסורים שִׁיתְעוֹרֵר לְהִתְפַּלֵּל יוֹתֵר וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה יוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא זוכה לְהִתְקַרֵב אֶל ה’ יוֹתֵר. וּכְפִי שֶׁכּוֹתֵב רַבֵּנוּ “שֶׁכָּל הַיָּסוּרִים בָּאִים בְּכַוּנָה מהי יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, כִּי כַּוּנַת ה’ יִתְבָּרַךְ הוּא בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה” ל”מ סה).

 

אֲדָם שָׁמַתְחִיל לִחְיוֹת בֶּאֱמוּנָה מַתְחִיל לִטְעם אֶת מְתִיקוּת הָעוֹלָם הזה. כִּי הָאֱמוּנָה, מִלְבַד מָה שֶׁהִיא הַתְּשׁוּבָה לְכָל הַשְׁאֵלוֹת וְהַקְשִׁיוֹת, הִיא גם עִקֵּר הַפַּתְרוֹן לְכָל הַבְּעָיוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה! כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֶמוּנָה – הַכּל טוֹב אין שׁוּם רַע כְּלָל.

 

בְרָגַע שָׁאָדָם מַתְחִיל לִחְיוֹת בָּאֵמוּנָה וּמַתְחִיל לְבַקַשׁ מֵהַבּוֹרָא שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתוֹ וְיוֹלִיךְ אוֹתוֹ בַּחַיִּים, וּמַתְחִיל לְהוֹדוֹת עַל הַכֹּל, אָז הַכֹּל מִצְיִן. אַפְלוּ הַקְשָׁיים, הַנְסִיוֹנוֹת וְהַבְּעָיוֹת – הַכּל הוֹפַךְ לְדֶרֶךְ נִפְלָאָה שֶׁל הִתְקַרְבוּת לַה’.

 

כִּי בּוֹרֵא עוֹלָם הֲרֵי יוֹדֵעַ הַכֹּל, וְכָל שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הוּא רַק לִפְנוֹת לַבּוֹרֵא וּלְבַקֵּשׁ מַמָנוּ: “רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ הַכֹּל וְאַתָּה יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה הַתִּקּוּן שָׁלִי וּמָה הַשְׁלִיחוּת שָׁלִי. תּוֹלִיךְ אוֹתִי, תְּלַמַד אוֹתִי, תַּרְאֶה לִי מָה עָלֵי לְעֲשׂוֹת. וְדָבָר רִאשׁוֹן, תַּן לִי אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל בַּשְׁלִיטָה שָׁלְךְ וְאֵין כָּאן שׁוּם טָעִיוֹת, וְאֵין כָּאן שׁוּם מִקְרִיוּת, אלָא הַכֹּל בִּרְצוֹנְך – לְטוֹבָתִי, לְקָרַב אוֹתִי אֵליךְ”.