אמרתי תודה ונושעתי- חלק כ”ז: ה’לא יוצלח’ שהצליח.

כּדֵי לְחַדַּד נַקודָּה זוֹ, שַׁגַּם דְבָרִים שֶׁנרְאִים לָנוּ כַּדְּבָר הַגָּרוּעַ בִּיוֹתֵר, יָכוֹל לִהְיוֹת בָּהֶם אֶת הַדָּבָר הַטוֹב בִּיּוֹתֵר עֲבוּרנוּ, נָבִיא סִפּוּר מִפַורְסם עַל מיליארְדֶר אֶחָד שָׁלֹא יָדַע אֲפִלּוּ לִכְתֹב אֶת שְׁמוֹ, וְהָיָה חוֹתם על הצ’קים בטבילת אֶצְבָּעוֹ בְּדִיוֹ, יוֹם אֶחָד הַמִּזְכִּירָה שֶׁלּוֹ הַעִיזָה וְשָׁאלָה אוֹתוֹ, כיצד זֶה יִתָּכֵן שְׁמִילְיָארְדַר כָּמוֹהוּ לֹא יוֹדֵעַ אֲפִלּוּ לִכְתב, וְאֵיךְ הַגִּיעַ לְמָה שָׁהגיע לֹהִיוֹת עָשִׁיר כָּזֶה מַצְלִיחַ וְכוּ’? אָמַר לָהּ: אַדְרַבָּא, אִלּוּ הָייתי יוֹדֵעַ לכתוב, לֹא הִייתִי מִילְיָארְדַּר הַיּוֹם… וַאֲסַפַּר לָךְ אֶת הַמַּעֲשֶׂה…
וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה: מַאַחַר שֶׁגָּדַל בְּבִית הָרוּס, הוּא לֹא לְמַד מֵעוֹלָם קרא וּכְתב, וּבְקְשִׁי רַב מָצָא עֲבוֹדָה בְּבֵית חֲרֹשֶׁת כְּפוֹעַל פָּשׁוּט, וִיוֹם אַחָד הַחלִיטָה הַנְהֶלֶת בֵּית הַחֲרֹשֶׁת, שֶׁכָּל מִי שָׁלֹא יוֹדֵעַ קְרָא וּכְתב’, לֹא יוּכַל להמשיך לַעֲבֹד אַצְלָם. נִתְנוּ לוֹ פְּצוּיִים וְהוּא הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. ה’ עָזָר לוֹ, וְעַל אף שַׁנְשְׁאֵר בְּלִי מְקוֹם עֲבוֹדָה, הָיָה שָׁמַחַ בְּחָלְקוֹ וְהָאֵמִין בַּאֲמוּנָה שְׁלֵמָה שְׁהַכֹּל לְטוֹבָה.
הָלַךְ וּפָתַח עִם כַּסְפֵי הַפְצוּיִים דּוּכָן לְמִמְכַר טַבָּק, וְהִצְלִיחַ. וּפָתַח עוֹד אֶחָד וְעוֹד אֶחָד, עַד שֶׁנִּתְעַשֶׁר מְעַט וְנִכְנֵס לַתַּעֲשִׂיָה, וְהִצְלִיחַ בְּגָדוֹל עַד שְׁנַעֲשֶׂה מִילְיָארְדֵר… ‘רוֹאָה אַתְּ’ – סִיים הָעָשִׁיר אֶת דְּבָרָיו – ‘אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לְכַתֹּב הָיִיתִי נִשְׁאָר פּוֹעַל פָּשׁוּט בְּבֵית הַחֲרֹשֶׁת, וְלֹא הָיִיתִי הַיּוֹם מִילְיָארְדַּר…
הַמֶּסֶר מִסִפּוּר זֶה הוּא אוֹתוֹ הַמֶּסָר, שֶׁהָאָדָם לֹא רוֹאֶה אֶת מָה שָׁה’ רוֹאֶה, אבל אם הוא מאמין, הוא רגוע ובטוח שהכל מאת ה’ יצא. ה’ עשה – זה טוֹב! אֲנִי לֹא מַבִין וְלֹא יוֹדֵעַ, אֲבָל ה’ יוֹדֵעַ מָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ עוֹשֶׂה רַק טוֹב. אֵין רַע בָּעוֹלָם.
אֲבָל אָדָם חֲסַר אֶמוּנָה מַחֲלִיט שֶׁזֶּה לֹא טוֹב וְהוּא מִתְעַצְבֵּן וְדוֹאַג: פיטרוּ אוֹתִי מַהָעֲבוֹדָה, מָה יִהְיֶה?’ וְלֹא רַק זֶה שֶׁהוּא כּוֹפַר בַּהַשְׁגָּחָה הַפְרָטִית, אֶלָּא זֶה מַבִיא אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת עוֹד וְעוֹד עֲבֵרוֹת – כַּעַס וְלָשׁוֹן הָרֶע וּקְלָלוֹת, וּמִי יוֹדַעַ לִלְאָן יַגִּיעַ, עַד כְּדֵי רְצִיחָה ר”ל, כְּמוֹ שֶׁשׁוֹמְעִים לְצַעֲרֵנוּ הָרַב מַעֲשִׂים שֶׁל כָּל יוֹם כִּמְעַט, שֶׁהָאֶחָד רוֹצֵחַ אֶת הַשַׁנִי בִּגְלַל כַּעַס, כָּבוֹד אוֹ כָּסֶף.
לְעֲומַת זֹאת, מִי שֶׁהוּא בַּעַל אֶמוּנָה, כַּמָּה מִצְווֹת הוּא עוֹשֶׂה כְּשָׁמְקַבֵּל בְּאֵמוּנָה אֶת מָארְעוֹתָיו! מִלְבַד עֶצֶם מִצְוַת הָאַמוּנָה שֶׁהִיא תַּכְלִית בִּיאָתוֹ לעוֹלָם וְאֵין שִׁעוּר לְמַעֲלָתָהּ, שֶׁבִּזְכוּתָהּ הוּא תָּמִיד שָׂמֵחַ בְּחָלְקוֹ, וּמְשַׁמַחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ, הוּא עוֹד זוֹכֶה לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וּלְהַנָּצֵל מַעֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת, וְהוּא עוֹד מַמְתִּיק דִינִים מֵעַל כָּל הָעוֹלָם כַּלּוֹ, וְזוֹכָה לְהַשִׁיג אֶת אוֹר ה’ וּלְגַלּוֹת אֶת מַלְכוּת ה’ בָּעוֹלָם, וּלְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמְפַיִיס וּמְשַׂמֵחַ אֶת הַבְּרִיוֹת, וְעוֹד וְעוֹד…
וְכָךְ כּוֹתַב הָרַמְבַּ”ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת עַל הַמִּשְׁנָה (ברכות ט, ה): “חַיֵּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שָׁמְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה וְכוּ”, “מָה שֶׁאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה – רוֹצָה לוֹמַר לְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה וְלֵב טוֹב וְלִכְבושׁ כַּעַסוֹ, וְיֵיטִיב נַפְשׁוֹ כְּשָׁיְבָרֵךְ “דַיִן הָאֱמֶת”, כְּמוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשָׁעָה שֶׁיבָרֵךְ “הַטוֹב וְהַמַּטִיב”. וּכְמוֹ שָׁהָיוּ אוֹמְרִים הַחֲכָמִים בְּרֹב דִּבְרֵיהֶם: “כָּל מָה דַּעֲבִיד מִן שְׁמַיָּא – לְטָב”. וְזֶה דָּבָר שִׁכְלִי אֵצֶל בַּעֲלִי הַשכל, וַאֲפִלּוּ לֹא הוֹרָה הַכָּתוּב עָלָיו, לְפִי שֶׁיֵּשׁ דְבָרִים רַבִּים, נרְאִים שֶׁתְּחִלָתָם רְעָה, וְיִהְיֶה אַחֲרִיתָם טוֹבָה רַבָּה, וְיֵשׁ דְּבָרִים, נִרְאִין בִּתְחַלְתָם טוֹבִים, וְיִהְיֶה אַחֲרִיתָם רְעָה רַבָּה. וְעַל כֵּן אֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל לְהִשְׁתּוֹמֵם כְּשָׁתָּבוֹא עָלָיו צָרָה גְדוֹלָה, מִפְּנֵי שָׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ סוֹפָהּ; וּכְמוֹ כֵן אֵל יִפְתָּה לְבָבוֹ וְיִשְׂמַח שִׂמְחָה שְׁלֵמָה כְּשָׁתָּבוֹאֵהוּ טוֹבָה לְפִי מַחֲשַׁבְתּוֹ, מִפְּנֵי שְׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ סוֹפָה.
וַדְבְרֵי הָרַמְבַּ”ם מְבוססִים עַל הַגמ’ בְּרָכוֹת (ס.) וּמוּבָא בַּיְרוּשִׁלְמִי (הוריות פ”ג ה”ד) עַל אִישׁ בְּשֵׁם אַבָּא יְהוּדָה שֶׁיָּרַד לַחְרֹשׁ בְּשָׁדֵהוּ וּבְאָמְצַע הַתָּלִם שִׁקְעָה פָּרָתוֹ וְנִשְׁבְּרָה רַגְלָהּ. יָרַד לְהַעֲלוֹתָהּ וְהַאִיר ה’ עֵינָיו וּמָצָא שָׁם סִימָא (אוֹצָר) וְאָמַר “לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי”.