אמרתי תודה ונושעתי- פרק כ”ו: אין אדם נוגע במוכן לחברו

מַעֲשֶׂה שָׁהָיָה בִּיהוּדִי אֶחָד שָׁהָיְתָה לוֹ חֲנוּת בְשׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַיִם, חנוּת רַוְחִית בְּיוֹתֵר, אָמְנָם הַשָּׂכִירוּת הָיְתָה גְבוֹהָה מְאֹד, אֲבָל בְּשָׁל מְקוּמָהּ הַמַּרְכָּזִי שֶׁל הַחֲנוּת בַּשׁוּק, הָיוּ הַהַכְנָסוֹת מֵהַחֲנוּת בְּהֶתְאֵם, וְזֶה הָיָה מִשְׁתַּלַם.
יוֹם אֶחָד, ה’ רָצָה לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ יְהוּדִי טוֹבָה גְדוֹלָה, וְלָכֵן ה’ עָשָׂה שָׁאִיזָה יהוּדִי אַחַר פָּתַח חָנוּת – בְּדִיוּק כְּמוֹ שֶׁלּוֹ, מַמָּשׁ מְמוּלוֹ… אִמְנָם אִין אָדָם נוֹגַעַ בַּמִּוּכָן לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל ה’ סוֹבֵב שֶׁהַמְכִירוֹת שָׁלוֹ יָרְדוּ וְיָרְדוּ, וּמִצַד שַׁנִי הַשָּׂכִירוּת נִשְׁאֲרָה גְּבוֹהָה כְּשֶׁהָיְתָה, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְמַצָב שֶׁהַהוֹצָאוֹת הָיוּ יוֹתֵר גְדוֹלוֹת מַהַהַכְנָסוֹת, וְהוּא יָדַע שָׁאִם הוּא יִשָׁאֵר שָׁם הוּא יַפְסִיד אֶת כָּל רכושו.
הָלַךְ הַיְהוּדִי לָרַב שְׁמוּאֵלִי שְׁלִיטָ”א, וְסִפַּר לוֹ שֶׁכָּךְ וְכָךְ קָרָה לוֹ, וִיהוּדִי אַחַד יָרַד לְחַיָּיו וּפָתַח חֲנוּת מִמּוּלוֹ וְלָקַח לוֹ אֶת פַּרְנָסָתוֹ. הוּא הָיָה מְרוגָז מאד מִכָּל הָעִנְיָן, וַאֲפִלּוּ הִתְבַּטַא, שָׁאִלּוּ אוֹתוֹ אָדָם הָיָה פּוֹתֵחַ כָּכָה חֲנוּת לִידוֹ, לִפְנֵי שָׁהוּא חָזָר בִּתְשׁוּבָה, הוּא הָיָה הוֹרַג אוֹתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ מַזל שֶׁהוּא חָזַר בַּתְשׁוּבָה… כַּמּוּבָן, מַהִתְבַּטְאִיּוֹת אַלוּ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא לֹא יוֹדֵעַ תְּשׁוּבָה מַהִי, שְׁהֲרֵי לָאכֹל אֶת הַלֵּב – הוּא אוֹכֵל, וּלְהִתְעַצְבֶּן – הוּא מִתְעַצְבֵּן, הוּא רַק לֹא הוֹרֵג… תּוֹדָה רַבָּה בֶּאֱמֶת…
בְּכָל אֹפֶן, הָרַב אָמַר לוֹ: מָה קוֹרָה לְךָ? הֲרֵי כָּל מָה שָׁה’ עוֹשָׁה, לְטוֹבָה הוּא עוֹשָׂה. זֶה ה’ עָשָׂה לְךְ – זָה לְטוֹבָה! זֶה לֹא הוּא, זָה ה’!’ וְהַיְהוּדִי מִתְקַשָׁה’ לקבל זאת, וכלו עצבים: ‘מה פתאם ה’? זה הוא… אבל בכל אפן. קצת אֱמוּנָה בָּרַב שְׁמוּאֵלִי הָיְתָה לוֹ,   וְהוּא שָׁאֵל: מָה לַעֲשׂוֹת?
אָמַר לוֹ הרב: ‘הכל לטובה. סגר אֶת הַחֲנוּת כָּאן, וְתִפתח אותה במקום אחר, שהשכירות שם יותר בזול לְפָחוֹת תִּהְיֶה לָךְ פַּרְנָסָה. קַבֵּל אֶת הַגְּזֵרָה בְּאַהֲבָה… . אולי לֹא תַּרְוִיחַ מָה שַׁנָּהַגְתָּ לְהַרְוִיחַ,
הַיְהוּדִי יָצָא בְּכַעַס וּבְתִסְכוּל, אֲבָל לֹא הָיְתָה לּוֹ בְּרֵרָה, וְהָיָה מַוכְרָח לִפְתְךְ חֲנוּת בְּמָקוֹם יוֹתֵר זוֹל. הוּא פָנָה לְחַפֵשׂ לוֹ מָקוֹם אַחֵר, וְכַעֲבוֹר זְמַן מָה פָּתַן אֶת חֲנוּתוֹ מַחָדָשׁ לֹא רָחוֹק מִמַּאָה שְׁעָרִים.
וְהַנָּה, מַעַל הַחֲנוּת שָׁפָתַח מַחָדָשׁ גְרָה זְקַנָה בּוֹדַדָה. אוֹתוֹ יְהוּדִי הִבְחִין בָּהּ שָׁהִיא גַּלְמוּדָה כָּזוֹ, וְרַחַם עָלֶיהָ, וְהִתְחִיל לָתֵת לָהּ אֹכֶל בְּחַנָּם וְכַד’. וְהִיא מִצְדָּהּ קָפְצָה עַל הַמְצִיאָה, וּלְאַט לְאַט הִתְרַגְלָה לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּל, שִׁישַׁלֵם לָהּ תַּשְׁלוּמִים, חֶשְׁבּוֹנוֹת וְכוּ’. הוּא נַעֲשָׂה כְּמוֹ הַבֶּן שֶׁלָּהּ וְהָיָה עוֹשֶׂה לָהּ הַכּל.
יוֹם אֶחָד פָּנְתָה אֵלָיו הַזְקֵנָה, וּבִקְשָׁה מִמֶּנּוּ לְהַקְדִישׁ לָהּ שָׁעָה אַחַת, אִם יוּכַל, כִּי הִיא רוֹצָה לְסַפַּר לוֹ מַשֶׁהוּ. וְאוֹתוֹ יְהוּדִי, שֶׁהָיָה עָיֵף וְתִשׁוּשׁ אַחֲרֵי יוֹם עַבוֹדָה, חָשַׁב לְסָרֵב לָהּ, אֲבָל בַּסּוֹף עָמַד בַּנְסָיוֹן וְעָלָה אֵלֶיהָ לְבֵיתָהּ. הִתְחִילָה הַזְקַנָה לְסַפַּר לוֹ אֶת סִפּוּר חַיֶיהָ, וְאֵיךְ הִיא הִגִיעָה לַמַּצָּב הַזֶּה, שְׁנִּשְׁאֲרָה כָּזוֹ גַּלְמוּדָה וְכוּ’. הוּא בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת הַסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁעוֹן. אָמְרָה לוֹ הַזְקַנָה: תַּפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁעוֹן. עוֹד קְצָת סַבְלָנוּת. אַתָּה הִקְדַּשְׁתָּ לִי הַרְבֵּה בַּחַיִּים, וְרַק שָׁעָה אַחַת נוֹסֶפֶת אֲנִי מְבַקֶשֶׁת שֶׁתַּקְדִישׁ לִי’.
וְאָז הַזְקַנָה הַגִּיעָה לַנְקְודָּה שֶׁעָלִיהָ רָצְתָה לְדַבֵּר אִתּוֹ: דּוֹד שֶׁלָּהּ נִפְטַר וְהוֹרִישׁ לָהּ חָמֵשׁ מִילְיוֹן דוֹלָר, וְהִיא גַּלְמוּדָה וְאֵין לָהּ לְמִי לְהוֹרִישׁ אֶת זֶה. וְהֵיּוֹת שָׁהִיא רָאֲתָה שֶׁהוּא הַיְחִידִי שֶׁהֵיטִיב אִתָּהּ כַּמָּה שָׁנִים, אָז הִיא מוֹרִישָׁה לּוֹ הַכֹּל, וְהִיא רַק מְבַקָּשֶׁת טוֹבָה אַחַת, שֶׁיִּקְנָה חֶדֶר בִּישִׁיבָה שֶׁיִּהְיֶה לְעָלוּי נִשְׁמָתָהּ, וְשָׁיִלְמְדוּ כָּל הַזְמַן תּוֹרָה בַּחֶדֶר הַזֶּה…
הַסְפּוּר הַזֶּה הִתְגַלָּה, כְּשָׁאוֹתוֹ יְהוּדִי בָּא אֶל הָרַב שְׁמוּאֵלִי, וְאָמַר לוֹ שֶׁהוּא רוֹצָה לִקְנוֹת חָדָר בַּיָּשִׁיבָה, לְהַקְדִישׁ אוֹתוֹ לְעַילוּי נְשָׁמָתה וְכוּ’, אָמַר לוֹ הָרַב שְׁמוּאֵלִי: וְלֹא אַתָּה אָמַרְתָּ לִי שֶׁיָּרַדְתָּ מִנְכָסִיךְ?’ אָמַר לוֹ הַיְהוּדִי: בּוֹא וְאָסִפּר לְךְ… וְספַּר לוֹ אֶת כָּל הַמַעֲשָׂה. וְאָמַר לוֹ, שְׁבִזְכוּת הֶעָצָה שֶׁל הָרֶב הוּא זְכָה לְעשֶׁר רַב.
אֲמַר לוֹ הָרֶב: הוּא שְׁאָמַרְתִּי לְךְ שֶׁהַכּל לְטוֹבָה. ה’ יִתְבָּרַךְ רָאָה שְׁמַחכָה לֶךְ הַסכוּם הַזֶּה, וְסוֹבֵב סְיבּוֹת שֶׁתְּקַבְּלוֹ, שְׁתִּצְטָרֵךְ לְעַזוב אֶת חַנוּתְךָ הַמְכניסה בשוק מִתְנָה יְהוּדָה, וְיִהְיָה לְךְ נִסִיוֹן כָּזֶה וְכָזֶה – אִמְנָם, לְפִי רָאוּת עֵינִיךְ סְבַלְתָּ, שְׁעֶזְבְתָּ בְּעַל כָּרְחֲךָ חֲנוּת מַצְלִיחָה, אֲבָל מִסוֹבֵב הַסְבּוֹת יְדַע לָמָּה…
זוֹ עוֹד דָּגְמָא לְהַסְבִּיר שְׁלֹא מְבִינִים אֲבָל מֵאַמִינִים שָׁהכל לְטוֹבָה. כי בְּשְׁעַת הַנְסִיוֹן נִרְאָה שָׁאֵין גְרוּעַ מִזֶּה. לָכֵן צָרִיךְ לִזְרַק אֶת הַשָּׂכָל וּלְהַחַזִיק בְּאֶמוּנָה שְׁהַכּל לְטוֹבָה, וּלְהוֹדוֹת לַה’ בְּפָה מָלֵא: תּוֹדָה לְךְ ה’ שֶׁנָּתַתָּ לִי פַּרְנָסָה בְּרְוַח כָּךְ וְכָךְ שְׁנִים, וְתוֹדָה שָׁרְצוֹנְךְ שְׁאָעֲבֹר לְמְקוֹם אַחַר’ – וְרַק לִהְיוֹת בְּשִׁמְחָה כָּל הַזְמַן. כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לְבַטֵל אֶת רְצוֹנוּ מִפְּנֵי רְצוֹן ה’, בְּשִׂמְחָה וּבְרָצוֹן, וְלוֹמַר תּוֹדָה לַה’ עַל כָּל דְּבָר וְדָבָר שָׁקְוֹרָה אִתּוֹ, לְטוֹבָה או לְרָעָה חָלִילָה.