Rabbi Shalom Arush

Hebrew Writingsavodah

הרב שלום ארוש · צמיחה רוחנית

שומרים על העורף

2019-07-25 · 1229 מילים

Language · שפה
🌐 Translate to English Original on Breslev

המבצע הצבאי היה מתוכנן היטב עד הפרט האחרון. כל התרחישים האפשריים בשדה הקרב נבדקו והוכן מענה זמין לכל בעיה בלתי מתוכננת שתצוץ. בראש הכוח יצא מפקד החטיבה עם כוחות סיור של יחידות העילית של הצבא, ובחדר הפיקוד ישבו הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד עם קציני המטה ועקבו בדריכות אחר התנהלות המבצע.

 

הכוחות נפרשו בעמדות הקדמיות, והיה נראה שהכל מתקדם כמתוכנן, אך רגע לפני שעת השי"ן התגלה שתרחיש אחד לא נצפה מראש: הקשר עם בסיס הָאֵם נותק, וכל כוחות העתודה והחילוץ האחוריים נוטרלו. המבצע הצבאי הגדול שתוכנן להסתיים בניצחון מזהיר, נחל כישלון חרוץ וגבה אבדות כבדות. אומנם התמנתה והוקמה וועדת חקירה ממלכתית שחקרה ביסודיות את תכנון המבצע ואת קבלת ההחלטות, אבל האמת היא שהמחדל זעק עד לשמים: במהלך התכנון המדוקדק "שכחו" לדאוג לאבטח את העורף – בסיס האֵם נותר חשוף, וכוחות האויב שקיבלו מידע מודיעיני מוקדם על המבצע חדרו לבסיס והשמידו אותו. וכאשר אין עורף, החזית מתפוררת והכל קורס.

 

שומרים על העורף

 

התורה (בפרשת מטות) מתארת נמשל שמאוד קרוב למשל. בנמשל שלנו החזית היא אותה חזית, אבל העורף הוא לא אותו עורף. והבדל נוסף הוא, שבנמשל שלנו לא עשו את אותה הטעות ואבטחו היטב גם את העורף.

 

בני גד ובני ראובן שביקשו להשתקע בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ – הם לא חשבו ולא עלה על דעתם לנטוש את עם ישראל ולתת להם להתמודד לבד עם כיבוש הארץ. הם באמת רצו והיו מוכנים בכל ליבם למסור נפשם ולהתנתק ממשפחותיהם לשנים ארוכות של כיבוש וחלוקה, עד אשר יניח הקב"ה לאחיהם כמותם. אבל הם דווקא לא שכחו את בסיס הָאֵם. בסיס האם של עם ישראל זה המשפחות, ובעיקר הילדים. רק כאשר בסיס זה מוגן והילדים יושבים "בערי המבצר" – רק אז כוחות החילוץ שבחזית יוכלו לפעול ולהצליח.

 

וכאשר נתבונן במה שהתורה מראה לנו (בפרשה זו) נוכל לקחת מוסר גדול מאוד מאוד לדורנו.

 

כיבוש לבבות – לא על חשבון המשפחה

 

מלחמת הכיבוש והחלוקה של דורנו היא לא על שטחי אדמה, אלא על הלבבות של עם ישראל, מלחמת ההפצה. עם ישראל צמאים יותר מתמיד, אך גם מבולבלים יותר מתמיד. זה הזמן שייצא חתן מחדרו למלחמת המצווה ולא לתת לעם ישראל להיות בודדים במערכה, אלא לעמוד איתם ולצאת אליהם ולהיות כוח החילוץ המחזק אותם בתורה, באמונה, במידות טובות ובערכי היהדות האמתיים.

 

מאמרים נוספים בנושא:

להצית את אש האהבה

בחירה מושלמת

מי האיש החפץ חיים?

זה צו השעה

רק ביחד
כשאוהבים מדברים

ביחד, כי כולנו בני אדם
מדברים מאהבה
יום אחד זה יקרה
בבקשה, תאהבו את עצמכם

 

אבל כאשר יוצאים למלחמה, אסור לשכוח את העורף. אסור להפקיר את הנשים והילדים בשביל המלחמה שלנו בחוץ. חייבים לדאוג "לערי מבצר", ולהקים גדרות צאן – מלשון גדרים וסייגים רבים שישמרו את משפחותינו מההשפעות ההרסניות של הדור. ונכון שאנחנו, חלוצי הצבא, יוצאים לעֵין הסערה ולמקומות מסוכנים, ולכן גם אנחנו בעצמנו נמצאים במלחמה קשה מאוד – אבל אסור חלילה שהילדים הרכים שבבית יהיו חשופים לסכנות הגדולות, אלא צריכים לשמור עליהם בשמירה מעולה בבסיס האֵם הרחק משדה הקרב.

 

כל מי שעוסק בקירוב רחוקים ובהפצה חייב לצאת ולהילחם, אבל גם חייב לשמור את העורף ואת בסיס האֵם שלו, שלא יחזור מן המלחמה שבחוץ ויגלה שכל מה שבנה נחרב חלילה.

 

קנאה בוערת בפנים ואהבה יוקדת בחוץ

 

ישנו גבול דק ושביל הזהב שבין קנאת ה' צבקות לבין אהבה ושלום וקירוב. כלפי פנים, אנחנו כלפי עצמנו – צריכים קַנָּאוּת גדולה לא לסור כחוט השערה מסעיף בשולחן ערוך או ממנהג ישראל או מגדריהם וסייגיהם של גדולי הדור, אבל כלפי חוץ, כלפי אחינו הרחוקים – אנחנו חייבים סבלנות גדולה, כף זכות, והרבה קירוב מתוך אהבת ישראל. וזה אומר שאין לנו ברירה אלא לצאת אליהם למרות הסכנה, אבל בלי לוותר על השמירה שאנו מחויבים לשמור מכל משמר קודם כול את עצמנו. ואדרבא בזמן מלחמה צריכים שמירה יתירה על הקדושה כמו שאומרת התורה: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש".

 

וזה נכון גם לגבי המשפחות שלנו. היציאה שלנו "החוצה" לשדה הקרב ולרחובות המסוכנים – היא יציאה רק שלנו בעצמנו מתוך רצון להשפיע, אבל חס וחלילה לא יציאה של כל המשפחה. אסור באיסור חמור שהמשפחות שלנו יכירו וייחשפו לכל הבלבולים שבחוץ, כמו שמדריכים חז"ל שלא אומרים לאדם 'חטא, בשביל שיזכה חברך'. וגם אם לא ניתן למנוע את החשיפה לגמרי, בכל זאת, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לצמצם ולבנות עוד גדרות ועוד חומות ומבצרים.

 

חוק גיוס חובה

 

בדורנו ה"גיוס" לצבא ההפצה הוא גיוס חובה. משה רבינו תמה איך ניתן לעזוב את עם ישראל לבד: "האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!" ובפרשה שלנו מדובר על חלק מהעם יוצאים למלחמת מצווה וחלק נשארים בבתיהם, ואין כאן סכנה אמתית כי "אין מעצור לה' להושיע בין רב למעט". ובכל זאת, ראה משה בנטישה של שבט גד וראובן רעה כפולה: הן עצם הפרישה מן הציבור והן החלשת רוח העם – "ולמה תניאון את לב בני ישראל".

 

וכל שכן בדורנו, שבו רוב עם ישראל מתמודד עם מלחמה רוחנית כנגד יצר הרע גדול מאוד, כנגד בלבולי אמונה ועם בעיות בגשמיות וברוחניות, והתרופה והפתרון והמענה נמצאים אך ורק בתורתנו הקדושה ורק אצל מחזיקי התורה. לכן אנחנו, שטעמנו מטעם הקדושה, אסור לנו לעזוב את אחינו לבדם במערכה ולהחליש את ליבם. אלא, אנו חייבים לצאת איתם ולעזור להם במלחמה.

 

מסר למפיץ

 

אבל אתם, גיבורי החייל, חיילי הקרב של דורנו העוסקים בהפצה – יש כאן בפרשה שלנו מוסר השכל גדול מאוד בשבילכם: צאו להפיץ! שמרו על עצמכם! שמרו על משפחותיכם!

 

אנו חייבים להסתכן ולצאת אבל עם כל זאת אסור לנו "להתערבב", אסור לנו להיות מושפעים כלפי עצמנו ואסור לנו לחשוף את משפחותינו! נשמור שמירה מעולה ולא נהרוס את מה שבנינו בעמל כה רב. נקנא קנאת ה' ונשמור על עצמנו ועל מבצרינו מכל משמר, ורק עם המודעות הזאת נצא בעוצמה אמתית למלחמת אהבת ישראל – שבה נאהב את הבריות הרחוקות מתורה ומצוות ונדבר על ליבם ונקרבם לתורה.

 

 

חייבים לשמור על העורף, על בסיס האם שלנו – התא המשפחתי…

 

חושבים אך ורק על הנפשות

 

ונוסיף כאן מסר חזק מאוד לכל העוסקים בהפצה: בני גד ובני ראובן כן התכוונו לצאת למלחמה, וכאשר גילו את כוונתם לפני משה רבינו ומשה רבינו הסכים ואף אישר, ובסך הכל הם עשו דבר חיובי בזה שהם הרחיבו את גבולי הקדושה והפכו את האדמה הטמאה של חוץ לארץ לאדמה קדושה של ארץ ישראל.

 

אך, בכל זאת, חז"ל מבקרים אותם על נקודה אחת חשובה: בני גד וראובן הקדימו את הצאן לטף. הצאן זה הממון והטף זה הנפש. וחז"ל מבקרים אותם ואומרים שטעו בזה ש"חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם" (רש"י). אבל משה רבינו תיקן אותם ואמר להם: לא נכון, הטף קודם.

 

וגם בזה יש מסר נפלא. הרבה פעמים אדם יוצא להפיץ כשדעתו גם על הממון שירוויח ממכירת ספרים או דיסקים. וזה בסדר גמור, שהרי אסור לתת ספרים בחינם, כי אם האדם המקבל שלא משלם לא מעריך, וגם מבחינה רוחנית הוא לא פודה את המצווה מהקליפות. וטוב מאוד שהמפיץ יתפרנס כדי שיוכל להמשיך ולעסוק בהפצה ולהרחיב את ההפצה. אבל עדיין, אסור לעשות מהטפל עיקר ומהאמצעי תכלית. והמחשבה והכוונה הראשונות והעיקריות צריכות להיות אך ורק על הטף שבבית. כלומר, כאשר יוצאים למלחמת ההפצה באותם רגעים לא חושבים על הצאן והממון, חושבים אך ורק על הנפשות: גם על הנפשות שבבית שאנחנו שומרים עליהן וגם על הנפשות שבחוץ שאנחנו נלחמים בשבילן.

 

"תן לי הנפש והרכוש קח לך". וכשיוצאים לשם שמים רק למען הנפשות – סוף הכבוד והשפע לבוא מאליו וזוכים גם לשפע גשמי, אך הכוונה היא רק על הנפש.

 

יהי רצון שכל יהודי שקורא את המאמר, אם הוא כבר עוסק בהפצה – שיתחזק ביתר עוז, ואם עדיין לא זכה – זה הזמן לקום ולצאת למלחמה למען עם ישראל ולעשות נפשות לה' ולתורתו, והכל על פי דרכה של תורה ומתוך שמירה מעולה על ילדינו ונכסינו הרוחניים.

מתורתו של הרב שלום ארוש · חזרה לכתבים