אמרתי תודה ונושעתי: חלק כ”ג- אמר תודה וקיבל פיצויים

אותי אדם וקרא לעברי: כבוד הרב! סוף סוף אני רואה את הרב. הרב לא מכיר אותי, אבל אני תלמיד שלו כבר הרבה זמן מהדיסקים ומהספרים. כבוד הרב, אספר לך נסים ונפלאות…’ ואז הוא ספר לי שהוא נעשה בעל חוב גדול, וראה את עצמו שאין לו בדרך הטבע שום דרך לצאת מהחובות שהיו גדולים מאד. אבל הוא שמע דיסק שלי שצריך להאמין שהכל לטובה. הוא התחזק להאמין שהכל לטובה, והתחיל לשיר כמו שלמד מהדיסק והוא זכה לשיר לה’ במשך שעתים רצופות: ‘לא מבין כלום, לא מבין כלום, רק מאמין רק מאמין שהכל לטובה. תודה רבה לך ה’ יתברך על החובות שנתת לי…

הוא הבין שעל פי השכל ודאי שמצבו לא טוב. אבל על כי האמונה בודאי הכל לטובה. לכן התחזק לשיר ולשיר: לא מבין כלום, רק מאמין שהכל לטובה’. אשתו שמעה אותו שהוא שר ואומר תודה רבה על החובות. אמרה לו: מה עובר עליך? הכל בסדר אתך? אתה אומר תודה על החובות הנוראים שיש לנו?’

אמר לה: את צודקת. לפי מה שאת רואה בודאי שהמצב רע מאד. אבל אשתי היקרה, כדאי שתשמעי את הדיסק תפסיק להתבכין’ וגם את תתחזקי באמונה שהכל לטובה, וגם את תשירי אתי’. ועוד אמר לה: אין מה לעשות, אני חיב להיות חזק באמונה שהכל לטובה. כי רק ה’ יכול להושיע אותי ולעזר לי במצב הקשה הזה’.

ככה הוא התחזק – והישועה הגיעה! איך? לפני הרבה שנים, אביו היה בכלא הסורי. פתאום התברר שישנה דרך לקבל על זה פצויים. הלך אביו ועשה את כל הדרוש כדי לקבל את הפצויים, ואכן קבלם. ואז אביו קרא לו, ואמר לו: הנה בני, קח את הכסף של הפצויים ותלך ותכסה את כל החובות שלך.. – התברר שהשיר הזה עזר לו מאד…

וכפי שכתבתי בספר בשדי יער’, כמה חשוב לשיר, לזמר. כפשוטו. כי כל מה שתקנו לנו חכמינו ז”ל את ברכות השחר וברכות הנהנין ופסוקי דזמרה ותפלות וכו’, הכל על מנת לחנך אותנו ולהזכיר לנו בחשכת העולם הגשמי, שזו כל תכליתנו – להודות לה’, להלל ולזמר ולשבח.

אדם צריך לשיר לה’, לזמר, לנגן נגונים! להנות מכל מילה בתפלה; לנגן את הברכות; את ההלליות, בנגון שמעורר אותו; שמשמח אותו. וגם את תפלת שמונה עשרה צריך שינגן, ועל ידי זה הוא מלביש את השכינה במלבוש נפלא ומממתיק את כל הדינים.

כח הנגון גדול מאד לעורר את לב האדם. וכמו שמספר על רבי נתן, שבנסיעותיו היה נוסע בעגלה סגורה ותוך כדי הנסיעה היה עובד את עבודתו בתורה ותפלה. פעם אחת נסעו עמו תלמידיו. היה זה בזמן תפלת שחרית ורבי נתן החל את התפלה. שמעו התלמידים שרבם מתפלל בכבדות, בעצבות ממש. וכך זה נמשך עד שלאט לאט החל רבי נתן לזמר איזה נגון של שמחה, ואחר כך התגבר בשמחה יותר, ואחר כך בשמחה גדולה עוד יותר ויותר, עד שהחל להתפלל את תפלתו בהתלהבות ובשמחה עצומה ובדבקות נפלאה ובנעם נפלא, עד שהכפריים הגויים, שהעגלה עברה דרך כפרם, עמדו מעבודתם והחלו לרוץ ולרדף אחר העגלה בהשתוקקות, כדי לשמע עוד את הזמרה הנפלאה שבקעה מתוך העגלה.

בהגיעו לתפלת שמונה עשרה היה רבי נתן שקוע בדבקות כזו, עד שתלמידיו היו מכרחים להורידו על כפיהם מן העגלה ולהעמידו מול קיר של פנדק מזדמן שיתפלל את תפלת שמונה עשרה.

כשהמשיכו בדרכם, שאלו התלמידים את רבם, מה היה לו? מדוע בתחלה היה שקוע בכזו מרה שחרה, וכיצד התחזק לפתע בכזו שמחה והתלהבות?

אמר להם רבי נתן: בתחלת התפלה התגברה עלי מרה שחרה ועצבות נוראה. אחר כך נזכרתי במה שרבנו אמר, שצריך כל אדם להחיות עצמו בנגון של שמחה, ובפרט בזמן התפלה. וכך התחלתי לנגן איזה נגון של שמחה, עד שהשמחה גברה וגברה והתפללתי את כל התפלה כלה בשמחה

עצומה עד מאד.
כי זהו הפלא הגדול ביותר בעולם באמת, שהתפלה – שכל כלה שירות ותשבחות של דוד המלך ע”ה שהיה כלו הודאה וזמרה – היא נאמרת בדרך כלל במרוצה ובקריאה חד גונית, והאדם לא שם לב לכך שהוא פשוט סותר את עצמו: הוא קורא לכל העולם לזמר לה’ ולשיר לו, כמו שכתוב: הודו לה’! קראו בשמו! הודיעו בעמים עלילתיו! שירו לו! זמרו לו! שיחו בכל נפלאותיו! אהללה ה’ בחיי, אזמרה לאלקי בעודי, הללו את ה’ מן השמים, הללוהו כל מלאכיו, הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהמות… בחורים, בתולות, זקנים נערים, שירו לה’ שיר חדש ועוד ועוד – והוא בעצמו אינו שר לה’!

או שקורא לכל העולם ואומר: הריעו לה’ כל הארץ – והוא אינו מריע לו כלל, אלא לוחש במרוצה את מלות התפלה. או שאומר: עבדו את ה’ בשמחה, וידוע שעבודה – זו תפלה, וצריכה היא להיות בשמחה, ונמצא שהוא קורא לכל העולם לעבד את עבודת התפלה בשמחה, והוא בעצמו אינו מתפלל בשמחה.

או שאומר: ברוך שאמר והיה העולם! והוא אינו שם לב מה הוא אומר, שצריך לברך את ה’: רבונו של עולם! תודה! כמה טוב שבראת את העולם! תודה רבה לך ה’ שבראת את העולם! איזה עולם יפה בראת. איזה עולם נפלא, תודה רבה… ברוך שאמר והיה העולם!

ודע, שאלו היו בני אדם עוסקים בהודאה ובשירה, היו מתבטלות כל הצרות והגליות והיתה באה הגאלה. כי כל הצרות והמחלות וכד’, כלן אך ורק מחסר בשמחה, הודאה ושירה, שעל זה שלא שרים ולא מודים ומהללים ישנו הקטרוג הגדול ביותר. וכן כתוב בזהר הקדוש, שעקר הקטרוג הוא בגין כך שבני האדם אינם מודים ואינם אומרים תודה. זו הסבה שדוד המלך תקן גם לומר כל יום מאה ברכות, שעקרן שבח, תודה והודאה לבורא עולם.