הרב שלום ארוש · סדרת אמרתי תודה ונושעתי
אמרתי תודה ונושעתי: חלק כב- המתנה שה’ נתן לי
2025-04-23 · 1482 מילים
את העקרון הזה, שלומר תודה לה’ הוא השער לגאלה של כל אחד ואחד, למדתי וחויתי על בשרי, ועל כך אני מודה לה’ עד היום. לפני כשלשים שנה סבב הבורא סבות שונות, ונתן לי מתנה גדולה שקוראים לה חובות. לא חובות קטנים של אלפי דולרים, אלא חובות גדולים שהסתכמו בעשרות רבות של אלפים, שבדרך הטבע אי אפשר היה להחזירם, כי הייתי צריך לעבד יומם ולילה רק בשביל לשלם את הרבית החדשית. עשיתי ישוב דעת והבנתי, שמאחר שישנו כלל, שאין יסורים ללא עון’, אם כן, בוודאי יש לי דבר מה לתקן ברוחניות, שבשבילו נעשיתי בעל חוב. ואמרתי לעצמי: החובות האלה הם כמו עץ, וכל פתרון שאמצא, כל השתדלות שאעשה – זה רק כמו לחתך ענף מהעץ, ויגדלו במקומו כמה ענפים אחרים. הפתרון היחידי הוא לעשות טפול שרש, וזה אפשר לעשות רק
על ידי תפלה ועל ידי תשובה.
קבלתי חווק מחבר, שהיה חיב סכום כסף לאיזה רב. אותו רב אמר לו, שעל פי הלכה עליו לעזב את הישיבה וללכת לעבד, עד שיחזיר את החוב. אותו חבר היה תמים גדול, והוא הלך ועשה התבודדות. וספר לה’, שכך וכך אמר לו הרב. בקש מה’ שיתתן לו עצה, מה לעשות. וה’ חנן אותו בעצה שיעבד אצל ה’. ואז הוא אמר לה’, שבמקום ללכת לעבד בעבודות מזדמנות, ולבטל הרבה תורה ותפלה, הוא יעבד אצל ה’ יתברך! כמה זה חצי יום עבודה? שמונה שעות? הוא יעשה כל יום שמונה שעות התבודדות ושאר היום הוא ילמד. וכך היה. כל יום היה הולך ועושה יום עבודה של התבודדות, תפלה והודאה בשדה, והוא החזיר את החוב מהר!
אמנם אותו חבר היה חיב סכום קטן יחסית לחובות שהייתי שקוע בהם, אבל זה חזק אותי! גם אני אלך לעבד אצל ה’! וכשהיו אומרים לי, שאני חיב ללכת לעבד או לבקש צדקה, לא הייתי מתוכח. הייתי עושה מה שאמרו לי: הולך לעבד – אצל ה’, והולך לבקש צדקה – מה’. היה ברור לי, שה’ יתברך הוא היחיד שיכול באמת לפתר לי את הבעיה, בפרט בסכומים גדולים כל כה שאלו הייתי רוצה לכסות אותם על ידי עבודה או על ידי צדקה, לא הייתי גומר לעולם להחזיר את החובות.
התחלתי לעשות כל יום שעה התבודדות על החובות. דבר ראשון בתחלת ההתבודדות הייתי מודה לה’ על המתנה שנתן לי – להיות בעל חוב, כי מיד ראיתי בברור שוו מתנה, מתנה נפלאה הדוחפת אותי להתקרב אל ה’ יותר ויותר, מהיסורים הללו של להיות בעל חוב הרוחתי מיד שני דברים:
הרוח הראשון: היתה לי התעוררות להאריך בתפלה מעמק הלב, דבר שלולא החובות היה לי הרבה פחות. כי בודאי, כשאדם נמצא בצרה צרורה כזו, אין לו שום קשי להתפלל בהתעוררות מעמק הלב ולצעק אל ה’ בכל כחו. וראיתי בזה ישועה גדולה, שיש לי מה שיעורר את לבי לנצל את ההתבודדות כראוי, ולא כמו שקורה הרבה, שההתבודדות היא כמו מתוך שנה בחלישות ובעצלות. ראיתי בברור את ההפרש הגדול בין ההתבודדות שהיתה לי לפני החובות, להתבודדות שאחרי החובות, ועל זה אמרתי תודה לה’ שעשה אותי בעל חוב, כי בזכות החובות אני זוכה להתקרב לה’, שזה הדבר הטוב ביותר שיש בעולם הזה.
הרוח השני: ראיתי, שבכל התבודדות על החובות, ה’ מזכה אותי להבין עוד נקדה, עוד שכל, עוד דברים שצריך לתקן ולעשות עליהם תשובה. נמצא שאני מתקרב יותר ויותר אל ה’ בזכות החובות, וזה נתן לי שמחה גדולה. וגם על זה אמרתי תודה לה’ בכל יום.
כללו של דבר, ראיתי שבכל יום משתפר מצבי הרוחני בזכות התודה, בזכות התפלה ובזכות התשובה, וזה נתן לי שמחה עצומה ורצון לומר תודה לה’ בכל יום ויום. הייתי אומר: איזה כיף זה להיות בעל חוב! איזה כיף לעשות תשובה!’
כי אין דבר שיכול לשמח את האדם יותר מהקרבה לה’, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: “ואני קרבת אלהים לי טוב…” (תהלים עג). כי באמת שבעולם במה יש לשמח בעולם הזה? הרי אפלו יהיה לאדם את כל העשר זה לא יעזר לו לשמח כי יש מרירות בעולם הזה, ולא יתן לו מנוח משאר דאגות ופחדים. איזו שמחה יש בעולם הזה, מלבד האמונה שנותנת שמחה ושלוה, האמונה שיש בורא שמשגיח על בניו להטיב להם? לכן, שמקרב את להודות על החובות בתחלת כל התבודדות, כי אין דבר הרביתי האדם
לקב”ה, יותר מאשר עבודת התודה.
ומאחר שהסתכלתי על כל הענין באמונה, ושמחתי מאד בחובות, רקדתי משמחה בכל הזדמנות, עד שאנשים שהכירו אותי, וידעו מהו מצבי, היו מתפלאים – מה הוא רוקד? כזו צרה צרורה, והוא רוקד ושמח, אולי הוא
השתגע, חס ושלום…
והייתי עונה להם על כי מה שכתוב בספורי מעשיות (מעשה יג): אני חי חיים טובים, שאין בהם שום חסרון כלל, ומה הם החיים הטובים שלי? שיש לי חובות. והייתי שר בלב: תודה לה’ על כל המתנות שאתה שולח
לי’
לא התבלבלתי בכלל מהחובות! האמנתי באמונה שלמה, שאין שום טעות בהשגחה של ה’, ובודאי זה לטובה שיש לי חובות. קראתי לחובות: נשיקות מה’. וגם הייתי מחזק את אשתי שתחיה, שבודאי נצא מהחובות, וכאשר נעמד בנסיון הזה באמונה, ונעשה את העבודה של ההודיה לה’, של תפלה ושל תשובה, אזי כשנצא מהחובות יהיו לנו כלים נפלאים של אמונה ושל בטחון ושל תודה והודאה, שילוו אותנו כל ימי חיינו.
אחרי שהודיתי הרבה לה’, הייתי מתפלל באריכות, שיראה לי מה הוא העוון, שבגללו נענשתי ושיזכה אותי לעשות תשובה ולתקן הכל, שאזכה לעשות תשובה על העוון הזה בכל יום עד שאתקן אותו. ומאחר שהעוון שענשו להיות בעל חוב נסתה, על כן עקקר תפלתי היתה בכלליות:
“רבונו של עולם! רק לפניך גלוי וידוע מהו העוון, שבגללו גענשתי להיות בעל חוב. כי רבנו אמר, שיש עוון שבגללו האדם נעשה בעל חוב. אבל הוא לא גלה לנו מה העוון. רבונו של עולם, לפניך גלוי הכל! רחם נא עלי, מחל לי, סלח לי, כפר לי על אותו עוון, זכה אותי לחזר בתשובה על העוון הזה ולתקן אותו. ולעת עתה, תאריך אתי אף”.
וכך במשך תקופה ארכה הארכתי בתפלות לפחות שעה בכל יום, והתחלתי ללכת בדרך התודה וההודאה, ובתחלה הייתי מודה לה’ באריכות ובפרוטרוט על זה שאני בעל חוב, ורק אחרי שהייתי מודה לה’ באריכות, הייתי מבקש מה’ שיעזר לי ויכון אותי, ובכל פעם ראיתי נסים, וישועות והשגחות, עד שבתוך כשנה של עבודה של התבודדות יומיומית – ה’ עזר לי להפטר מכל החובות!
כי צריכים לדעת, שכל הצער שאדם מרגיש הוא רק מחמת הדינים שיש עליו, שבשמים כועסים עליו, מדוע אינו מתעורר להבין שיש לו מה לתקן. כמו בענין החובות, שבמקום לעשות תשובה מיחס אותם לטבע או ליד המקרה. דבר זה מעורר על האדם כעס גדול, כמו שכתוב בפרשת התוכחות: “ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי (מלשון מקרה), והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם” (ויקרא כו).
וכשיש על האדם דינים, הם מתלבשים בכל מיני דברים לצער אותו, עד שיתעורר לחיות, שאין יסורים ללא עוון. וברגע שאדם מתעורר ומנסה לעשות תשובה, אזי מיד הדינים סרים. וכשאין דינים – אין לאדם שום צער. לכן, אדם שעושה תשובה בכל יום, אפלו שעוד לא תקן הכל, ואפלו שמצבו החמרי גרוע – הוא לא מרגיש שום צער, והאמונה מאירה לו, ויש לו שמחה. ומאחר שעד שינשע צריך להזהר שלא לגרם שום צער לאחרים מאותם החובות, לכן יתפלל שה’ יסיע בידו להתגלאל ויחזיר מעט מעט, ועל ידי זה גם לא יהיו עליו הקפדות מאנשים וה’ יעזר לו ויגאל אותו מן
החובות בקלות ובזמן קצר.
אלו הייתי נופל בדעתי, מאשים את עצמי או את אשתי או אנשים אחרים וכד’, והייתי נכנס ללחץ, לעצבות, ליאוש, לרדיפה עצמית ולהרגשה של מסכנות, והייתי רק רוצה שיבינו אותי, ושירחמו עלי וכו’, ומתנער מאחריות ומצער את הבריות – לא הייתי מחזיר את החובות מהר כל כך ומי יודע, אם אי פעם הייתי יוצא מגדר בעל חוב; ומי יודע, אילו צרות היו באות מחמת הצער של האנשים שהייתי חיב להם, ומחמת ההקפדה שלהם. ובודאי לא הייתי מקבל את המתנות הנפלאות שקבלתי; ולא הייתי כותב את הספרים בגן העשר’, בגן האמונה’, ‘שעריו בתודה’, בשדי יער’, בגן החכמה’, בגן השלום’, בגן הגעגועים’, בגן הדעת’, ‘בריתי שלום’, ‘עץ הדעת’ ועוד ספרים שהופצו במאות אלפי עתקים בעולם; ולא הייתי מקים ישיבות ומקרב רחוקים; ולא הייתי מציל בעלי חוב רבים שהדרכתי
אותם, ויצאו מחובות גדולים וכו’.
רק בזכות האמונה שה’ נתן לי להאמין בו שהכל לטובה ושכך הוא רוצה לקרב אותי אליו, ובזכות זה שהלכתי בדרך התודה וההודאה, ואמרתי תודה לה’ על החובות – לא נפלתי לשום חלישות הדעת, אלא הלכתי בשמחה לדבר עם הבורא במטרה אחת ויחידה – להודות לו על כל מה שהוא עושה, ולברר כיצד אני יכול להתקרב אליו מתוך החובות הללו, וכך זכיתי שה’ גאל אותי בקלי קלות מחובות גדולים.
וזו מטרת כל הקשיים והחסרונות שהקב”ה שולח לכל אחד ואחד. המטרה: לעורר את האדם לתפלה והתקרבות לבורא עולם. לכן, אף על פי ששום אדם אינו מבקש שיבואו עליו יסורים או קשיים, אבל אחרי שכבר יש לו איזה חסרון או צער, כגון: חלי, חובות, גרושין, אין לו ילדים וכיוצא בזה, יסתכל על התכלית ששם כלו טוב, ויראה שכל כונות הבורא בכל אלו היא רק לטובתו – כדי שילמד אמונה, וידע יותר את ה’ יתברך וכשיסתכל על התכלית, הינו כונת ה’ יתברך לא יהיו לו קשייים ויסורים כלל. אדרבא, יתמלא שמחה מגדל רב הטובה שיש בתכלית הקשיים והיסורים הללו ויתחיל להודות לה’ בכל לבו, כי זו ההזדמנות שלו להתעורר ולהרבות
בתפלה ולהתקרב מאד אל ה’ יתברך
ואחרי שיתקרב הוא יאמר שבלי היסורים הללו, לא היה לו שוה לו לרדת לעולם הזה. כי היה חי בחשך מחלט, לכן כל אחד צריך להיות אסיר תודה לה’ על היסורים שהם נותנים לו את החיים.
מתורתו של הרב שלום ארוש · חזרה לכתבים