בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק כ’- תחליף לייסורים

ההתבודדות היא הדרך לבטל לגמרי, או על כל פנים להפחית במידה נכרת את הסבל והייסורים שיש לאדם בעולם הזה, כמו שנבאר. ונקדים לזה משל:

אבא נתן ענש לבניו – הבן הטיפש כועס על הענש שקבל ושונא את אביו.
הבן שהוא קצת יותר חכם – אמנם אינו מרצה מהענוש שקבל, ויש לו צער – אבל על כל פנים הוא מבין שהעונש אינו בחנם, והוא מחפש על מה אביו נתן לו ענש זה. וכאשר הוא מוצא – הוא מתודה, מתחרט, מבקש סליחה, ומקבל על עצמו לא לחזר לסורו. ואף אם לא מצא הוא מבקש מאביו סליחה בכלליות, ואומר לאביו: סלח לי אבא על הדבר שבגללו נתת לי ענש ותעזר לי לא לחזר על עוונות אלו לעולם.

הבן שהוא עוד יותר חכם – יודע שאביו אוהב אותו, ונתן לו את הענש בשביל להיטיב עמו. לכן הוא מקבל את הענש בשמחה ופונה לאביו: אבא, יודע אני שכל כוונתך היא לעורר אותי ולקרב אותי אליך, תודה רבה לך אבי היקר על שאינך מניח לי לטעות. והוא מפשפש במעשיו ומחפש על מה נתן לו אביו את הענש, וכאשר הוא מוצא – הוא מתודה, מתחרט, מבקש סליחה ומקבל על עצמו לתקן ולא לחזר שנית. ואם אינו מוצא הוא מבקש מאביו: אנא ממך, תראה לי על מה נתת לי את הענש.

כמובן שהבן הזה הוא בדרגה גבוהה מאד, כי הוא שמח בייסורים, אלא שיש לו חסרון גדול, והוא, שרק אחרי שהוא מקבל ענש הוא מתעורר לתקן מעשיו.

אבל ישנו בן שבאמת אוהב את אביו בשלמות. הוא אינו מחכה לקבל ענש בשביל להתעורר ולהבין שהוא חטא, אלא בכל יום הוא בודק ושואל את עצמו: מה אבי צוה עלי היום? האם קימתי מה שצוה עלי בשלמות? האם מתנהג אני כמו שאבי רוצה? הוא עושה חשבון נפש מפרט על כל מחשבה, דבור ומעשה, אם כך ראוי לו להתנהג אם לאו. על כל הדברים הטובים שזכה לעשות הוא מודה לאביו שזכה אותו לעשותם והוא מתמלא בשמחה. ועל כל הדברים שנהג בהם שלא כשורה הוא מתמלא בחרטה. והוא בא לפני אביו, מודה לו על כל הטובות שהוא עושה עמו: שמפרנסו ומכלכלו ומלמדו חכמה בינה ודעת וכדומה. ועל מה שלא נהג כראוי הוא מתודה לפניו, ומביע חרטה, ומבקש סליחה, ומבטיח להשתדל להבא לתקן מעשיו.
כמובן שאביו של הילד הזה מתמוגג מנחת ותענוג, ואומר בלבו: איזה בן חביב! יודע הוא להעריך את הטובות שעושים עמו, ורוצה הוא באמת לעשות טוב. הוא אינו מחכה שאעניש אותו, אלא משתדל מעצמו להתעורר לתקן מעשיו, ובזה הוא חוסך לי את הצער ועגמת הנפש שיש לי כאשר אני צריך להעניש אחד מבני על מנת לעורר אותו לעמד על טעותו. אם כן, אף שאני רואה שהוא טועה ועובר על דברי, ועדין לא תקן כמה וכמה ענינים שחלקם אף חמורים, בכל זאת, איך ימלאני לבי להענישו על כך? הרי הוא משתדל ומשקיע זמן קבוע מדי יום ביומו לבדק את עצמו היכן יש לו עוד מה לתקן וכיצד לעשות רצוני. בן כזה אני אעניש?! אדרבה, אם רק ישמיע לי את קולו, אמלא כל משאלותיו. ובדברים שהוא טועה בהם עדין, ארמז לו עליהם בעדינות רבה ובאהבה רבה, כיון שיודע אני ששמיד שירגיש בטעותו הוא יתקן אותה.

וממשיך האב להרהר: הלואי וכל בני יבואו לפני כל יום וידברו עמי כך, ויבקשו ממני למלא חסרונם, בוודאי אתן להם מבקשם. ואפלו בני חסר ההבנה שכועס כאשר אני מענישו – אם רק ידבר עמי ויפנה אלי לבקש על חסרונותיו, מיד אמלא אותם, ואולי יבין כמה אני אוהב אותו.