עד מתי, אבא! — פרשת שמות

צועקים כל הדרך אל הגאולה

אמת פנימית

היום אנחנו מוצפים ב”פתרונות קסם”, בהבטחות לשינוי בזק: “הקורס הזה ישנה לך את החיים” צועקות הפרסומות, “הספר הזה יוציא אותך מהחושך ויגלה לך את האור ברגע אחד”; “התכשיר הזה ימלא אותך בשמחה ובאנרגיות”; “אם תעשה רק את הדבר הזה את תחווה שינוי קיצוני לטובה…”

הבטחות ואשליות—

ההבטחות האלה שובות בקסמן מיליונים של אנשים, למרות שכולנו יודעים טוב מאוד שאין פתרונות קסם. אין “עצה בְּשֶׁקֶל” שבאמת תשנה לך את החיים לעומק ולאורך זמן, לא בגוף ולא בנפש. זה לא עובד ככה. רק עבודה פנימית ויסודית משנה את הבן האדם, את החיים.

אבל אנחנו גם יודעים ש”לשקר אין רגליים”, ולכל שקר ישנו יסוד של אמת שהוא נשען עליו. וגם ברצון לפתרון קסם ישנו שורש אמתי, כי ישנה פעולה רוחנית שהיא באמת בבחינת “פתרון קסם”, שהיא באמת יכול להביא למהפך בחיים של האדם והעולם.

בוודאי הייתם רוצים לדעת מהי אותה פעולה…

נתבונן בפרשה שלנו. ספר שמות הוא ספר הגאולה. עם ישראל יוצאים מעבדות לחרות. מעבדות כבדה וקשה מנשוא, ממרירות עצומה, מכאב וייסורים ושפיכות דמים – לאור גדול, לחירות, לניסים ונפלאות, לגילוי שכינה, למתן תורה, לאושר ועושר.

איך זה קורה? מה גורם לשינוי המדהים?

רק לצעוק אל ה’

בכל התיאורים של הגאולה בתורה ללא יוצא מן הכלל, מופיע גורם אחד בלבד שהוא זה שגורם לגאולה:

הצעקה לה’!

רק הצעקה לה’. אפילו זכות האבות מתעוררת אחרי ובעקבות הצעקה לה’.

זה עובר כחוט השני לאורך כל הפסוקים. בפרשה שלנו כתוב: “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה. וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלוקים את בני ישראל ויידע אלוקים”.

וגם כאשר ה’ מתגלה למשה ומצווה אותו לגאול את עם ישראל, הוא אומר לו שהצעקה היא הדבר שבגללו החליט לגאול את עם ישראל וכך כתוב: “רָאֹה ראיתי את עֳנִי עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו” וה’ חוזר על כך שוב, בהמשך דבריו למשה: “ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים”.

וגם ב”תקציר” של סיפור יציאת מצרים שמובא בפרשת “מקרא הביכורים”, ושאותו אנחנו קוראים בליל הסדר, כתוב כך: “וירעו אותנו המצרים ויענונו וייתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה’ אלוקי אבותינו וישמע ה’ את קולנו וירא את עָנְיֵנוּ ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה’ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים”.

זה דבר שהוא מאוד מאוד מודגש בפשט התורה: הייתה גלות, בני ישראל צעקו, ובאה הגאולה. פשוט כך.

עד מתי, אבא!

כי באמת, זה הפתרון האמתי והיחיד בכל בעיה בחיים: לצעוק לה’.

קשה לך? צר לך? אתה או את באיזה סוג של “מצריים”, של שעבוד, בחיים שלכם? תצעק ותיגאל. זו התורה. זה מה שאנחנו לומדים על העבר, וזה מה שאנחנו מספרים ומנחילים לילדינו. וזה המסר הפשוט ביותר לחיים של כל אחד ואחת.

וזה בדיוק מה שכל אחד ואחת מאיתנו מרגישים בזמן הזה. כל אחד מרגיש שהוא רוצה לצעוק, שזה הזמן לצעוק. זה מה שכל אחד ואחד מאיתנו הרגיש בהישמע האסון הנורא של הרציחות האכזריות בשמחת תורה, וזה מה אנחנו מרגישים יום יום בכל התקופה הזאת שבה אנחנו מתעוררים בכל יום לבשורות הקשות על דם ישראל שנשפך כמים. אנחנו פשוט רוצים לצעוק: “אבא די! אבא עד מתי!”

וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.

עם ישראל הקדוש, מה שעברנו, הצער הנורא הזה, גורם לכולנו להרגיש שאנחנו רוצים סוף לצרות. לא רוצים סוף לחמס, או סוף לטילים – אנחנו רוצים סוף לכל הצרות, סוף לגלות.

כבר בתחילת המלחמה אמרתי שעכשיו צריכים לצעוק ולבקש על גאולה שלימה. לא פחות. בלי הנחות. זה מה שה’ רוצה מאיתנו וחייבים להתחזק בזה בכל עוז.

מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקיך!

גם במצריים כל השעבוד והלחץ רק גרמו לעם ישראל לצעוק יותר. אם לעם ישראל היה קצת פחות לחץ – הם היו “נרגעים” והם כבר לא היו צועקים מכל הלב ולא הייתה להם גאולה שלימה.

על הפסוק שהבאנו קודם “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו” אומרים המפרשים שני פירושים ששניהם מחזקים את הרעיון הזה.

פירוש אחד אומר שפרעה הצטרע והתחיל לשחוט תינוקות וזה מה שגרם לעם ישראל לצעוק. כלומר, שאמנם כבר לפני כן בני ישראל עבדו וסבלו והוכו, אבל הם עדיין לא הגיעו לנקודת השבירה שמתוכה פורצת הצעקה. והם היו צריכים את הגזירה הנוראה הזאת של שחיטת תינוקות שתביא אותם לצעקה כדי שתבוא הגאולה.

פירוש נוסף אומר שעד שמת המלך קיוו בני ישראל שהמלך ימות והגזירות שלו יתבטלו, זאת אומרת שהם תלו תקוותם שהמצב ישתפר מסיבות כאלה ואחרות ולכן הם לא צעקו. אבל כשהמלך מת וקם מלך חדש והגזירות המשיכו ביתר שאת וכבר לא היה להם למה לצפות – רק אז בני ישראל צעקו מעומק ליבם כמו שצריך.

וגם עכשיו, כולנו מרגישים שבשמחת תורה ה’ עורר אותנו בלחץ ובצער בלי שום פרופורציה למה שחווינו בעשרות השנים האחרונות עד כה, והלבבות של עם ישראל מבקשים את ה’. ולכן אנחנו חייבים להחיות בתוכנות את הרצון לצעוק בלי סוף עד הגאולה; אסור לנו “להירדם”, אסור לנו להרפות מהצעקה.

אם אנחנו לא צועקים מספיק זה מראה חלילה שלא כואב לנו מספיק, כי כשכואב – צועקים. ואז חלילה צריכים לעורר על ידי דברים קשים יותר, הָיֹה לא תהיה.

אבל אם אנחנו רוצים לומר לה’ די לצרותינו, אנחנו צריכים להראות לו שהבנו את המסר, שזה כבר מספיק כואב לנו, ושאנחנו כבר עכשיו צועקים, ושאנחנו לא סומכים על שום פתרון צבאי או מדיני, אלא אנחנו סומכים אך ורק עליו יתברך.

עם אחד – לב אחד

זכינו להוציא חוברת הנקראת “לאהוב כל יהודי כמו הבן שלי”. וכל אחד מאיתנו צריך להרגיש שכל חייל וכל יהודי בכל מקום סכנה וצער – הוא בנו ובתו, והוא חייב לצעוק עליהם כמו שהוא צועק לה’ על הילדים שלו, כמו האמהות שלא ישנות בלילה ומתפללות בלי סוף. לכן כשאנחנו לא צועקים רק על עצמינו ועל צרותינו האישיות, אלא על כל הצרות של כל עם ישראל, ועל הצער של הקב”ה שמצטער מאוד בצער של הילדים שלו.

ובעיקר אנחנו צועקים על צרות הנפש, על החרדות והבהלות, על ההתמכרויות ועל הדיכאונות, על מעוכבי הזיווגים והבתים המתפרקים, על הילדים שיוצאים לתרבות רעה. אלה צרות הנפש הענקיות שכולנו צריכים לצעוק עליהן תמיד ובפרט עכשיו שקל יותר להרגיש את הכאב של עם ישראל.

עם ישראל הקדוש, “מה לך נרדם, קום קרא אל אלוקיך”. המסר הפשוט של התורה בפרשת השבוע הוא שכשקמים וצועקים באה הגאולה. אם אנחנו רוצים שהצרות האלה יהיו באמת הצרות האחרונות ונתחיל לראות ניסים ונפלאות וגילוי מלכות ה’ בעולם ורק טוב וחסד לעם ישראל, צריכים לצעוק מכל הלב. לומר תהלים בזעקת הלב, לצעוק בהתבודדות במקום שאין איש, לצעוק מן הלב בתפילות שמונה עשרה, בקברי צדיקים.

“אל תיתנו דמי לו” אומר הנביא, כלומר, אל תיתנו לה’ שקט, תעשו הרבה הרבה רעש בארץ ובשמים, “עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ” ונזכה לגאולת עולם ברחמים גדולים במהרה בימינו אמן.