להרים את העיניים — פרשת ויחי

עיניו בראשו?

האם קרה לכם פעם שחיפשתם איזשהו חפץ בבית ולא מצאתם, ופתאום אתם רואים אותו ממש מול עיניכם? ברגע אחד אתם מגלים שהוא כל הזמן היה שם ואתם פשוט לא ראיתם אותו. מוכר לכם? “עיניים להם ולא יראו…”

אכן, העיניים, אותה יצירה מופלאה של בורא עולם שמשמשת אותנו להפליא כאן בעולם הזה וממש נותנת לנו חיים עד כדי כך שהסומא חשוב כמת – אותה מכונה היא גם יודעת להטעות, לתעתע ולשקר, ולפעמים היא פשוט מסרבת לראות את מה שעומד וניצב מולה.

זה יכול לקרות בדברים פעוטים, אנחנו לא מוצאים את המפתחות של הרכב ומתעכבים בעוד כמה דקות ביציאה מהבית; וזה יכול לקרות גם בדברים חורצי גורלות כמו ביום הטבח הנורא שבו מערכת תצפית ומודיעין שלימה שיודעת לזהות את התנועות העדינות ביותר – “פספסה” התנפלות רבתי של טנדרים, טרקטורים, אופנועים ואלפי מחבלים, ואת כל ההתארגנות שקדמה לה.

לכן בשביל לראות באמת, לא מספיק להיות ניחנים בעיניים. צריכים להתפלל הרבה כדי לזכות לראות את מה שצריך לראות בזמן הנכון. ולכן אנחנו מתפללים לפני הלימוד: “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”, פתח לי את העיניים.

“החכם עיניו בראש והכסיל בחושך הולך” אומר קהלת. גם לכסיל יש עיניים, אבל הוא לא רואה את מה שהוא צריך לראות ולכן הוא למעשה חי בחושך.

העיניים והלב

את פרשת השבוע שלנו פותח רש”י במילים: “למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו”.

העיניים של בני ישראל נסתמו. הם לא ראו ולא זיהו את התהליכים של השעבוד שהתחילו לקרום עור וגידים סביבם. וכשהעיניים אטומות – גם הלב נסתם, כלומר גם התפיסה והפרשנות שנותנים למציאות היא מעוותת, וגם הרגשות מתכהים. וכך ב”עיניים פקוחות” אנחנו נכנסים בעצמנו לתוך המלכודת והולכים וצוללים מרצוננו לתוך הגלות.

אבל צריכים לדעת שזה גם נכון בכיוון ההפוך. לפעמים אדם מרגיש בחושך ובגלות, אבל זה רק בגלל שהעיניים שלו עצומות, הוא לא רואה את האור העצום שמקיף וסובב אותו, הוא לא רואה את אינספור הישועות וההשגחות בחיים שלו. הגאולה עומדת ניצבת לנגד עיניו – אבל העיניים אטומות והלב מרגיש בגלות.

לא פעם באו אלי בעלים עם רשימה של טענות על הנשים שלהם, או להיפך, וכן הורים על ילדיהם. אבל אחרי שלימדתי אותם את מה שמלמד רבי נחמן לחפש ולראות את הטוב, לעודד ולחזק את הנקודות הטובות, ולהרבות במילים טובות – הם חזרו אלי ואמרו לי “לא הכרתי את אשתי! לא ראיתי כמה טוב בעלי! כמה אור יש לי בחיים! לא ידעתי שהילד שלי כל כך מיוחד ושיש לו כל כך הרבה מעלות”.

הכול זה עניין של ראייה

שני אנשים יכולים לעבור בדיוק אותו ניסיון בחיים. האחד סובל ושואל את נפשו למות ואילו חברו לומד ומתחזק ומתעודד וצומח ומחזיק בשמחה. מה ההבדל? האמונה. ומהי האמונה? האמונה היא הראייה לראות את ה’ בתוך כל מה שעובר עליך, בתוך ההסתרות. אחד רואה את ה’ ואחד – עיניו סתומות.

יוסף הצדיק מתגלה שוב בתפארתו בפרשה שלנו – מה החזיק אותו בשנים הקשות שעבר? מה שהחזיק אותו היה רק העובדה שהוא ראה את ה’! הוא תמיד ראה את ה’ לנגד עיניו, גם בבור, גם במכירה, גם בבית פוטיפר וגם בבית האסורים.

ותדעו לכם, שההסתכלות כלפי מעלה, לראות את ה’ – לא רק שהיא פותחת את הלב ומשמחת את הנפש וגורמת לו לראות את האמת ולראות את אור ה’; אלא היא עצמה גם ממשיכה “מבט חוזר” מבורא עולם, בורא עולם מחזיר לנו מבט, והחזר המבט של ה’ מתבטא בישועות גדולות וגורם לקירוב הגאולה, כמובא בדברי ה”טור” פוסק ההלכה הגדול שאומר כך:

בשעה שאומרים בבית הכנסת “קדושה”, ואז הציבור כולו אומר “קדוש קדוש קדוש”, טוב לעצום עיניו בקדושה, ולישא עיניו כלפי מעלה. ובטעם הדבר הוא מביא את דברי “ספר היכלות” המיוחס לרבי ישמעאל כהן גדול שזכה לעלות לשמיים והוא מספר מה ראה בהיכלות העליונים:

“אמר הקב”ה למלאכים, ברוכים אתם לה’ מלאכי שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לְבָנַי מה שאני עושה בשעה שמקדישים אותי ואומרים “קדוש, קדוש, קדוש”, וְלַמְּדוּ אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפילתם, ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם. ובאותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב, ומחבקה ומנשקה ומזכיר גלותם וממהר גאולתם“.

לראות את האהבה בעיניים

זאת אומרת שכאשר אנחנו מסתכלים כלפי מעלה ורוצים לראות את עיני ה’ כביכול – אז גם ה’ מסתכל עלינו, ויש לו נחת רוח כל כך גדול עד “שאין לו הנאה בעולם כאותה שעה”, וזה גורם לזירוז הגאולה.

לכן אומרים הפוסקים: “ומה מאוד צריכים ליזהר בתנועה קלה זו לישא העיניים כלפי מעלה, ולעשותה בנפש חפצה ובתשוקה ושמחה רבה שזוכים אנו לזה קרוצי חומר גושי עפר, שהקב”ה מתפאר בנו בכל העולמות ומפרסם בין המלאכים והשרפים גודל חביבותו ואהבתו עלינו”.

ואם ניקח את זה בהקשר היותר רחב, זה אומר שכל אחד ואחד צריך “להרים עיניים”, כלומר לא להסתכל רק על הרובד השטחי, אלא לחפש את ה’ ולראות את ההשגחה שבתוך המציאות. וכשאתה רואה את ההשגחה אתה למעשה רואה את האהבה של ה’, וגילוי האהבה של ה’ זה בעצם מה שעושה סוף וקץ לגלות, ומזרז את הגאולה.

ואפשר לומר שזה הפירוש השני ברש”י “ביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו”, שכאשר העיניים סתומות ולא רואים את אהבת ה’ – אי אפשר לגלות את הקץ. ועכשיו בדורנו שאנחנו רואים ויודעים מפי ספרים ומפי הצדיקים שה’ רוצה לגאול אותנו גאולה שלימה, זה בדיוק הזמן שבו צריכים להרים את העיניים כלפי מעלה ולראות את כל האהבה העצומה של ה’ אלינו.

זאת רק ההתחלה

אנחנו נמצאים בתקופה שבה קל מאוד להסתכל על החושך ולהרגיש בצר ובגלות שניבטים אלינו מכל צד. אבל זה רק בגלל שהעיניים שלנו סתומות, וזה גורם לנו להרגיש בגלות ולשקוע בצער. והעבודה שלנו היא לפתוח את העיניים, ולהתפלל לה’ שיאיר את עינינו לחפש ולמצוא ולראות רק את אין סוף הטוב והאור המתגלה בתקופה הזאת, רק את ההשגחה, את תהליך הגאולה שמתקדם בצעדי ענק. ודווקא המבט הטוב הזה כלפי מעלה, זה מה שפותח את העיניים, וזה מה שיפתח לנו גם את הלב להאמין ולשמוח ולבטוח בה’ גם בתקופות הקשות ביותר.

זה קשה לומר את זה, אבל כל טיל שנופל ובניסי ניסים לא גורם לנזק בנפש – זה אות של אהבה. אסור לנו להעלים עין מכל אלפי הניסים שאנחנו רואים בעיניים יום יום. בכל טיל אומר לנו ה’: “אני אוהב אתכם ומשגיח עליכם”.

הסיפורים שמתחילים לזרום מהחיילים בעזה על ניסים גלויים והשגחות מראים לנו שבתוך כל הכאב והצער – יש אהבה גדולה, יש בורא עולם שמחכה לנו שֶׁנִּרְאֶה את הטוב שלו ונסתכל בעיניו והוא יסתכל בעינינו וימהר את גאולתנו.

וזו רק ההתחלה, כי כאשר תשקע האש וענני האבק יתפזרו – ויחזרו אלינו כל החיילים בשלום – אנחנו עוד נראה ונשמע הרבה הרבה יותר מזה. וככל שנפתח את העיניים לראות את גילוי האור והאהבה של ה’ – כך תתקרב הגאולה ברחמים!