ביחד ננצח — פרשת מקץ

תמונות מספרות

אומרים ש”תמונה אחת שווה אלף מילים”. המלחמה הזאת סיפקה לנו הרבה מאוד תמונות. בואו נקשיב לתמונות, ובואו נקשיב ללב של עצמנו וננסה להבין מה עושות לנו התמונות הללו.

יש תמונות מהסוג הזה, כמו תמונה של אלפי יהודים שיוצאים על נשיהם וטפם בלילה חורפי קר כדי לקבל בתרועות ובאהבה ובחום את אחיהם החוזרים מן השבי, או כמו תמונה של חיילים ואזרחים דתיים וחילונים רוקדים יחד, או כמו תמונה של הכנסת ספר תורה בקיבוץ. מה עושות לנו התמונות הללו? כמה טוב ונעים לראות את זה. כמה מחמם את הלב.

לעומת זאת, מה עושות לנו תמונות של דיון סוער בכנסת, או של הפגנה מכוערת, או של ויכוחים וצעקות, הטחת האשמות – מה זה עושה לנו, ולא משנה בצד של מי אנחנו? זה עושה רק רע, פוצע את הלב, מוריד את החשק, מחליש.

התמונות מהסוג הראשון נותנות כוח לחיילים בחזית, למשפחות שבבית, למשפחות שנעקרו מבתיהן, הן נותנות תקווה, הם מפילות פחד על האויב; והתמונות מהסוג השני בדיוק להיפך. זה לא רק מיותר, זה גם ממש מזיק, מזיק לבריאות, מזיק לביטחון, ממש מסוכן.

אז קודם כול, אנחנו לא חייבים לראות דברים שעושים לנו רע. אנחנו לא חייבים להתעלל בעצמנו, ואנחנו לא חייבים לתת לכלי התקשורת להתעלל בנו. בשביל מה? בשביל מה לראות את כל הרע הזה? בשביל מה לחוות את כל הרגשות השליליים הללו? צריכים לראות רק דברים שעושים לנו טוב. להסתכל ולהתמקד רק בתמונות מהסוג הראשון. אם לא נרצה ולא נחפש את התמונות של הפירוד, אם נצעק “די”, תפסיקו להתעלל בנו, זה בסוף ישפיע.

מה שלא הולך במוח…

אבל מעבר לכך, אנחנו לא רק רוצים לרואת תמונות טובות אלא אנחנו רוצים לייצר תמונות טובות, לייצר מציאות טובה.

התמונות שראינו עד לשמחת תורה האחרון היו לצערנו בעיקר מהסוג השני. תמונות רעות. תמונות שעושות לנו רע. על התמנות של שמחת תתורה עצמו אין מה לדבר. אך הנסיבות הקשות בעוונותינו הרבים הפכו את הקערה על פיה, ומאז אותו היום הקשה כולנו רואים את התמונות הנפלאות של האחדות והשמחה, של המסירות והאהבה, של האמונה ושל העוצמה הפנימית של הנתינה והחסד. אנשים מתקרבים, אנשים מתאחדים, אפילו זוגות פרודים מוצאים את הדרך להתעלות בשעה הקשה ולהתמקד במשותף. פתאום מקבלים פרופורציות על החיים ומבינים שכל המריבות הקטנות של יום האתמול, באמת באמת חסרות משמעות.

אבל למה אנחנו צריכים לעבור אסון כל כך נורא בשביל לראות תמונות של אחדות? האם ישנה דרך אחרת? מה נעשה אחרי המלחמה? האם התמונות הטובות ישובו וייעלמו מחיינו ויחזרו התמונות הרעות? מה אפשר לעשות כדי שגם ביום שאחרי נמשיך לראות אחדות אהבה שמחה, תמונות שעושות לנו טוב?

אז כמו שאומרים: “מה שלא הולך במוח הולך בכוח”. מה שלא זכינו להבין מתוך שלום ושלווה, נאלצנו להבין מתוך כאב דם ומלחמה. ובשביל שזה לא יקרה יותר לעולם, אנחנו חייבים לחפש ולמצוא את הדרך של המוח, הדרך לגשר ולאחד ולהתחבר גם בלי אסון נורא, את הדרך לאהוב ולהקשיב גם בלי חרב על הצוואר. אנחנו רוצים לראות רק את התמונות הטובות גם לאחר המלחמה מתוך שלום ושלווה!

האיחוד המחודש

בין הבנים של יעקב אבינו הייתה מחלוקת קשה, מחלוקת שהובילה לפירוד עד שהם לא יכלו אפילו לדבר אחד עם השני: “ולא יכלו דברו לשלום”. הפתרון היחיד כבר אז היה לשבת ולדבר, ללבן את האמת, יש להם אבא צדיק שמידתו היא מידת האמת, הם יכלו לשבת עם האבא ולדבר ולהקשיב זה לזה עד שמיישבים את כל המחלוקות עד שחוזרת האהבה והאחווה.

אבל הם לא ראו את המשותף ש”כולנו בני איש אחד נחנו”, אלא הם בחרו בדרך של מלחמת האחים והביאו סבל רב מאוד לעצמם ולאביהם. וכשזה לא הלך במוח, זה היה חייב ללכת בכוח. יוסף הביא אותם למצב מאוד מאוד לא נעים של שבי ומאסר כדי לאחד ביניהם, כאשר התביעה שלו הייתה להביא את האח הנוסף שהיה חסר: את בנימין.

מדוע התעקש יוסף שהאחים יביאו את בנימין? וזה קשה בעיקר לאור העובדה שיוסף כל כך אהב את אביו, וידע עד כמה הדבר יסב לו צער.

מסביר רבי נתן מברסלב דבר נפלא: “שלחו מכם אחד וייקח את אחיכם ואתם האסרו וייבחנו דבריכם האמת איתכם”. לא רציתם להתאחד ולברר את האמת “האמת איתכם” בשבתינו בשובה ונחת בארצנו, עכשיו ניאלץ להתאחד בארץ נכר, מתוך בור הכלא והגלות, מתוך פחד, ועכשיו נברר את האמת “האמת איתכם”.

עצם הקריאה של יוסף להתאספות של השבטים כבר הביאה אותם לחשבון נפש ולהבנה: “אשמים אנחנו”. אבל התהליך לא יושלם עד שכל בני ישראל של אותו הדור שהם שנים עשר השבטים הקדושים יגיעו אל יוסף ויתוועדו כולם יחד ויגלו את נקודת האהבה והאחווה שביניהם, כמו שאכן קרה לבסוף.

וכך אומר רבי נתן: “כי אי אפשר שיהיה האמת בשלימות כי אם כשיתקבצו כל ישראל יחד לבחינת יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת ועל כן עתה עיקר התיקון והתקווה הוא על ידי המתקרבים לנקודת האמת”.

דרך השלום

מתוך הניסיון רב שנים עם זוגות שבאים אלי לשלום בית, אני יכול לומר שהפתרון של כל הזוגות הוא רק פתרון אחד. זוג מגיע עם מחלוקות ופערים. כל אחד בא עם ה”אמת” שלו. בדרך כזאת אין שום סיכוי לשלום.

הסיכוי היחיד והפתרון היחיד הוא ששניהם יקבלו מנקודת אמת חיצונית, כאשר יש להם רב, מנהיג, מורה דרך, ששניהם מחויבים אליו – רק כך הם יצילחו ויגיעו לשלום ואהבה. אלה שמוכנים לקבל את ההדרכה מצליחים ואלה שרוצים להמשיך לאחוז באמת שלהם לעולם לא יגיעו לשלום, המקסימום זה “הפסקת אש”.

וזו כוונת רבי נתן שצריכים נקודת אמת של צדיק אמת. מדוע צריך צדיק? כי כאשר כולם מתאחדים סביב צדיק אחד, סמכות עליונה, מאחורי דגל אחד, אמת אחת – אז קל מאוד לגשר על מחלוקות.

ביחד ננצח – גם אחרי המלחמה

עכשיו יצאנו מתוך ימי החנוכה הקדושים. עם ישראל היה בסכנה קיומית לאבד את זהותו וייחודיותו ויהדותו, ומתוך כך איבד גם את עצמאותו כעם. כאשר מתתיהו הכהן הגדול קרא מי לה’ אלי, הוא איחד את כל עם ישראל תחת מטרה אחד: לקרוא בשם ה’ להילחם למען ה’. או אז היה כוח לעם ישראל לצאת למלחמה במסירות נפש מעטים נגד רבים ולנצח ולראות ניסים ונפלאות וגם להחזיר את המלכות והעצמאות לעם.

גם בדור הזה מה שנותן היום לחיילים את הכוח זו האמונה בבורא עולם, בעם ישראל. זה מה שנותן להם את הכוח בשדה הקרב, ובזכות זה אנחנו שומעים אינסוף סיפורי גבורה וניסים מדהימים.

וכדי שנמשיך לראות את התמונות הטובות, אנחנו צריכים להמשיך ולהתאחד סביב הדגל של היהדות ושל האמונה גם בימות שלום ושגרה. זה מה שעושה אותנו לעם, זה מה שמחבר אותנו לארץ ישראל, וזה מה שמחבר בינינו ורק מתוך האמת הזו נוכל לפתור את כל המחלוקות ואת כל הסכסוכים ונראה בינינו רק שלום ואחדות אהבה ורעות.

כי “ביחד ננצח” זה לא נכון רק לשעת מלחמה. “ביחד ננצח” זה נכון תמיד לכל יום בחיים. ביחד איש ואשתו, ביחד אחים ואחיות, ביחד שכנים וקהילות, ביחד עדות וסגנונות, ביחד דעות והשקפות. ורק בזכות הביחד הזה נזכה לפרשת “מקץ”, שיגיע הקץ והסוף לחושך ולגלות, ונזכה לגאולה שלימה ביחד כל בית ישראל.