להרוס את העולם בכמה מילים

כדי להרוס משהו לא צריך הרבה
חומרים נפיצים, מספיק גפרור קטן
שיחולל שריפה איומה שתכלה
כל דבר בדרכה. מספיק כמה מילים
בודדות להרוס עולם ומלואו.
 
 
אתם יודעים, כדי להרוס משהו לא צריך הרבה חומרים נפיצים, מספיק גפרור קטן שיכול לחולל שריפה איומה שתכלה ותהרוס כל דבר בדרכה. מספיק כמה מילים, רק מילים בודדות, שיכולות להרוס עולם ומלואו.
 
וזה לא צחוק.
 
מילים כאלה, לרוב, באות ממידת המחלוקת והרצון של האדם להתנצח כל הזמן. דבר שמוביל למלחמה, הרס וחורבן. וזה קורה לאו דווקא בגלל שמישהו מנסה להוכיח שזולתו טועה, לפעמים זה גם כשצודקים – זה תמיד מוביל להרס. זה מוציא את הצד הרע והאפל שטמון באנשים שמחרחרים ריבים ומחלוקות, ולפעמים עד כדי מלחמות.
 
מידת הניצחון, שנושאת 'בכנפיה' את המחלוקות ושות', כל כך מגונה, עד שיעקב אבינו אומר דברים קשים מאוד על שמעון ולוי, אחרי שהרגו את שכם בן חמור בגלל שפגע באחותם דינה: "…כי באפם הרגו איש וגו'" – רש"י: אלו אנשי שכם. וממשיך "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה וגו'", עיין עוד ברש"י על המקום, שמפרש את הפסוקים בכמה דרכים מהן רואים את גנות המידה האיומה של מחלוקת וניצחון. בהמשך, התורה מספרת על שני האחים הללו כמי שהתייעצו להרוג את יוסף. וכידוע, משמעון יצא זמרי בן סלוא, ומלוי יצא קורח, לכן יעקב אבינו ביקש שלא ייזכר במחלוקתם, כמו שכתוב: "בקהלם אל תחד כבודי".
 
אותה נקמה, על מה שעשה שכם בן חמור לאחותם דינה, גם אם כל מי שמתבונן על זה רואה שהיא אכן מוצדקת, בכל זאת – יש בה שורש רע. והעובדה שאותה מידה גרמה להם בהמשך למחלוקת נגד הצדיק ועוד פגמים נוראיים, כל שכן כשעשו עוולה גדולה והרגו את כל אנשי העיר (של שכם בן חמור) שלא חטאו ולא פשעו.  
 
על זה כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה ע"ה) שיש מידה של מחלוקת וניצחון, ומידה זו באה בגלל שהאדם לא זיכך את דמו מספיק על ידי עבודת השם, ולכן כל אדם שיודע שעדיין לא זיכך את דמיו כראוי צריך להיזהר במשנה זהירות ממחלוקת. ו ם אם רוצה לחזק נקודת אמת שהוא בטוח בצדקתו בה, אדרבה, עליו לדעת שהיא זו שנותנת לו את הכוח להתאמץ ולמשוך את עצמו למידת השלום, ולא למחלוקת, וכמו שאומר רבי נחמן מברסלב: "לִמְשֹׁךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לַעֲבוֹדָתוֹ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד, וְכֻלָּם יַשְׁלִיכוּ אֱלִילֵי כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְיִתְפַּלְּלוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד זֶה הַדָּבָר נַעֲשֶֹה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר לְפִי הַשָּׁלוֹם שֶׁבַּדּוֹר. כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי הָאָדָם, וְהֵם חוֹקְרִים וּמַסְבִּירִים זֶה לָזֶה הָאֱמֶת, עַל יְדֵי זֶה מַשְׁלִיךְ כָּל אִישׁ אֶת שֶׁקֶר אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ, וּמְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת!"
 
אפילו אותם אנשים שממש טועים ומוליכים עצמם שולל אחרי אלילי הכסף וכדומה, יש לנהוג איתם אך ורק במידת השלום, משום שרק כך אפשר לקרב אותם. קל וחומר אם יש חילוקי דעות בין אלו שכבר יודעים על התורה, אלא שחלוקים על הדרך והעצה להתקרב לבורא עולם על ידה – גם במקרה זה יש ללכת אך ורק בדרכי שלום, ולא במחלוקת ומידת הניצחון.
 
אחד מתלמידיו של הרב רבי אשר פריינד זצ"ל סיפר מעשה מרגש: פעם נכנסה לביתו של הרב אישה בלבוש מאוד לא צנוע ושאלה מי זה רבי אשר? רבי אשר ענה ושאל אותה מה רצונה. האישה החלה לבכות ואמרה שהיא עלתה מרוסיה והיא בודדה. היא צריכה לעבור דירה ואין לה כסף לחברת הובלות. מישהו נתן לה את הכתובת של הרב. "לכי אליו, הוא כבר יעזור לך" אמר לה, וזה מה שהיא עשתה.
 
רבי אשר הורה לכמה מתלמידיו ללכת עם האישה ולעזור לה להעביר את הרהיטים. הם עלו למיניבוס יחד עם האישה, כשכולם כובשים פניהם ברצפה לא להסתכל עליה. הם העמיסו את הרהיטים על המיניבוס ונסעו לכיוון הדירה אליה היא עוברת. תוך כדי הנסיעה פנתה האישה לאחד התלמידים ואמרה לו: "תדע לך, שאני יודעת מה זה רב. ואני גם יודעת שזה לא יפה להופיע בפניו בלבוש כזה, אבל לא היה לי בגד אחר (יותר צנוע). ותראה, הרב בכלל לא העליב אותי, אלא אדרבה, דיבר אלי יפה ועזר לי. אז תדע לך, שעד עכשיו הייתי אוכלת מאכלי טרפות, בשר וחלב ביחד, לחם בפסח, ובכלל, אני לא שומרת שבת או חגים. אבל מעכשיו, אני מקבל על עצמי ללבוש בגדים צנועים, לאכול אוכל כשר ולשמור את השבת!"
 
"היינו המומים", סיפר אותו תלמיד, "ניכר היה שהדברים נאמרו מעומק ליבה. למה? מכיוון שהיא ראתה איך הרב התייחס אליה, בנעימות, איך הגיש לה עזרה בלי שום תנאי. אמרתי לחברים שלי אחר כך 'ראינו במו עינינו איך רבי אשר הוציא את האישה הזו מהגיהינום והכניס אותה לגן עדן…'" (רבי רחמים זבולון, מתוך הספר "ר' אשר – מפי תלמידיו").
 
זה כלל ידוע: המחלוקת היא ה"מתכון" הבדוק והטוב ביותר להרוס את העולם. ואיך יודעים זאת? על כך אמרו חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ומביאים הוכחה לדבריהם מהפסוק "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך". אל תקרי בנייך אלא בונייך". לכאורה, מה ההוכחה מחילוף המילים 'בנייך' ו'בונייך' לכך שתלמידי חכמים מרבים שלום? התשובה פשוטה. בניין העולם הוא על ידי שלום לכן קוראים 'בונייך', ואלו שהולכים עם מידת השלום הם אלה שבונים את העולם.
 
ובספר כוכבי אור כותב רבי אברהם בן רבי נחמן זצ"ל באריכות על עניין המחלוקת שבגללה מתעכבת הגאולה, ואלה דבריו: "…הִנֵּה מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת וְהַגְדָּלַת הַשִּמְחָה הוּא עַל יְדֵי שָׁלוֹם וְאַהֲבַת חֲבֵרִים כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת וכו', עַל כֵּן אָמַרְתִּי לְצָרֵף לַחֵלֶק הַזֶּה אֵיזֶה דְּבָרִים שֶׁשָׁמַעְתִּי מֵאָבִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ (ר' נחמן מטולטשין תלמיד רבי נתן מברסלב) עַל אוֹדוֹת הַמִּקְרָא שֶׁבִּישַׁעְיָה ט' "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַֹר שָׁלוֹם", שֶׁפֵּרוּשׁ הַמִּקְרָא הוּא שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא "פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד" יִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ "שַֹר שָׁלוֹם" וכו', וְהָיָה רָגִיל לְדַבֵּר מִזֶּה כַּמָּה פְּעָמִים וְהַכְּלָל הַיּוֹצֵא בִּקְצָרָה מִדְּבָרָיו (הַנּוֹבְעִים מִדִּבְרֵי רבי נתן זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה), שֶׁלִּכְאוֹרָה יֵשׁ לִתְמֹהַּ עַל זֶה כִּי הֲלא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ לא בִּלְבַד עִנְיַן הַשָּׁלוֹם יְתַקֵּן וְיַכְנִיס בְּכָל אֶחָד, כִּי גַּם יַכְנִיס בְּכָל אֶחָד שְׁאָר מִדּוֹת טוֹבוֹת כְּמוֹ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה וְכוּ', וְלָמָּה זֶה יִהְיֶה נִקְרָא שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ רַק עַל עִנְיַן הַשָּׁלוֹם? אֲבָל מִכָּל זֶה אָנוּ רוֹאִין רוֹמְמוּת הַדָּבָר הַזֶּה…"
 
"…וְהִנֵּה לְהָבִיא לָזֶה דֻּגְמוֹת מִסִּפְרֵי אֱמֶת יִכְלוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת, אֲבָל עַל זֶה דָּוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ, עַל שֶׁעֲדַיִן מְרַקֵּד בֵּינָן, עַד שֶׁגַּם בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה וּבַדּוֹרוֹת הַסְּמוּכִים מִלְּבַד הַמַּחֲלקֶת שֶׁהִרְבָּה וְהִגְדִּיל עַל יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת בְּעַצְמָם, כְּמוֹ עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל וּמִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן עַל אַדְמוֹ"ר זַ"ל כַּיָּדוּעַ וכו'….
 
וְכֵן בֵּין תַּלְמִידֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל כַּנּוֹדָע לְמִי שֶׁבָּקִי בָּזֶה קְצָת, וכו'…כִּי גַּם בְּעֹצֶם שִׁפְלוּתֵנוּ בַּדּוֹר הַיָּתוֹם הַזֶּה וכו', עוֹד לא שָׁב חֲרוֹן אַף הַיֵּצֶר מֵאִתָּנוּ, וְעוֹד מִתְגָּרֶה בְּכָל אֶחָד בְּכַעַס וְחֵמָה בְּקִנְאָה וּרְדִיפַת הַכָּבוֹד, בְּלָשׁוֹן הָרָע וְשִֹנְאַת חִנָּם, וְכָל אֶחָד מְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהוּא מֵבִין אֲמִתִּי עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁחֲבֵרוֹ מַחֲרִיב עוֹלָמוֹת וְהוּא רוֹצֶה לִבְנוֹתָם, שֶׁחֲבֵרוֹ כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וְהוּא כֻּלּוֹ אֱמֶת וְזֶה הַדָּבָר בְּעוֹכְרֵינוּ לְהַרְחִיק מֵהָאֱמֶת יוֹתֵר מֵהַכֹּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ בְּעִנְיָן זֶה כִּי בֶּאֱמֶת כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ וְכוּ' וּלְמַאי נַפְקָא מִינָהּ לְמִבָּעֵי רַחֲמֵי וכו'…וְעַל כֵּן גַּם אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה קָבְעוּ לָנוּ עַל זֶה לְבַקֵּשׁ וּלְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם בִּרְכַּת שִֹים שָׁלוֹם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב….
 
גַּם עַיֵּן בְּהִלְכוֹת שׁוֹמֵר שָֹכָר וכו', שֶׁמִּיּוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָם לא הָיָה עֲדַיִן שְׁנֵי צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים לְגַמְרֵי בְּכָל תְּנוּעוֹתֵיהֶם וְכוּ', וְעִקַּר הַמַּחֲלקֶת הוּא מֵחֲמַת שֶׁכָּל אֶחָד אֵינוֹ מַאֲמִין בַּחֲבֵרוֹ שֶׁגַּם כַּוָּנָתוֹ וּרְצוֹנוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ מִתְנַהֵג בְּדַרְכּוֹ וּרְצוֹנוֹ כִּי הַבַּעַל דָּבָר מַטְעֶה אֶת הַלֵּב וְכוּ' כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי לָדַעַת שֶׁכָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁל כָּל בְּנֵי הָאָדָם וְכוּ' נִמְשָׁכִים מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְכוּ' וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמַאֲמִין בָּזֶה בִּשְׁלֵמוּת, בְּוַדַּאי לא יַחֲזִיק בְּמַחֲלקֶת כִּי יָדִין אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת תָּמִיד כִּי יֹאמַר בְּלִבּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי יוֹדֵע בְּעַצְמִי שֶׁכַּוָּנָתִי לְשֵׁם שָׁמַיִם לִגְמֹר מִצְוָה הַזֹּאת וְחֶפְצִי לְשֵׁם שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת, וַחֲבֵרוֹ מְעַכֵּב בָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן גַּם כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם כִּי יֵשׁ לוֹ יְדִיעָה אַחֶרֶת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין זֶה מִצְוָה כְּלָל, אוֹ שֶׁצְּרִיכִין לַעֲסֹק בְּמִצְוָה אַחֶרֶת הַגְּדוֹלָה מִזֶּה לְפִי דַּעְתּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי חָזָק בְּדַעְתִּי מְאֹד, וְיֵשׁ לִי רְאָיוֹת וְהוֹכָחוֹת אֲמִתִּיּוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְהַחֲזִיק בְּדֶרֶךְ זֶה וּבַמִּצְוָה הַזֹּאת, אַף עַל פִּי כֵן אֲפִלּוּ אִם הָאֱמֶת הוּא כְּדַעְתִּי מִי יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה שֹׁרֶשׁ נִמְשָׁךְ חֲבֵרִי וְכוּ' עַיֵּן שָׁם וְיֶעֱרַב לְנַפְשְׁךָ מְאֹד".
 
עיקר היצר הרע של מידת הניצחון היא כשנראה לאדם שכדי לחזק נקודה שהוא מאמין שהיא אמת, צריך לדבר בגנות או נגד אדם אחר. זאת הטעות הגדולה והמאוד נפוצה, מכיוון שאפשר לחזק נקודת אמת בלי לדבר שום דבר רע על אף אדם, אלא לחזק אותה ולהעבירה בדרכי שלום ונועם. ואדרבה, צריך אפילו להשתדל למצוא גם אצל מי שחושב אחרת ממנו נקודות זכות ודברים משותפים שיכולים לאחד ביניהם.
 
יהי רצון שנזכה לאחוז במידת השלום ולהתרחק ממידת מהמחלוקת, ששום דבר טוב לא יוצא ממנה. אדרבה, רק רע ואיום ונורא. לכן נניח לבורא עולם את המלחמה 'בשקר' (לפי דעתנו) מכיוון שהוא יודע תעלומות, ובזכות השלום והאהבה נזכה לברך ביחד את האמת, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.