תודה היא חיים | פרשת שופטים

ברוכים הבאים לעולם התמימות

 

ביטוח רכב

אחד האברכים שלנו רצה לקנות רכב מסוים. לאחיו היה רכב מאותו דגם והוא התעניין אצלו האם כדאי גם לו לקנות לעצמו את אותו סוג רכב. ענה לו האח תשובה שהדהימה אותו:

שמע נא, אחי היקר, לאחר שקניתי את האוטו, ניגש אלי חבר ואמר לי שזה רכב גרוע מאוד, בעייתי, מלא תקלות, אתה כל היום תהיה במוסך… החלטתי שאני מודה לה’. בכל פעם שנכנסתי לאוטו הודיתי לה’ על כל פרט ופרט, על המנוע, על הצמיגים, על ההגה, על הגיר על הפנסים, על החלונות, על המראות, וממש פירטתי כל חלק שהכרתי ברכב שלי.

ותאמין לי, בלי עין הרע, כבר שנים שאני מגיע למוסך רק מטיפול לטיפול. אפס תקלות. ואם זה לא מספיק, אני אגיד לך יותר מזה. עברו כמה שנים וכבר הייתי צריך להחליף צמיגים. כשהגעתי לקנות צמיגים חדשים אמר לי המוכר: “על מה אתה מדבר? הצמיגים שלך ממש חדשים!” חמש שנים נסעתי על אותם צמיגים והם נשארו כחדשים! אתה קולט?…

 

תודה היא חיים

בימי דוד המלך עליו השלום הייתה מגיפה והיו מתים מאה בחורים בכל יום. התבוננו חכמי הדור בסיבת הדבר ותיקנו לברך מאה ברכות בכל יום, והמגיפה פסקה. ויש בזה מסר עמוק. חז”ל הקדושים הבינו שהחיים של היהודי תלויים בהודיה לה’. חיים בלי ברכות זה לא חיים. היום של היהודי צריך להיות רווי ברכות, להתחיל בברכות ולסיים בברכות, החיים שלנו כיהודים סובבים סביב הברכה וההודיה לה’. זה מה שמחיה אותנו.

המושג “מאה” מתאר שלימות, בלשון התורה שלם נקרא “תמים”. מאה ברכות היא הדרישה להיות תמימים ושלמים בהודיה לה’. לא מדובר על הודיה פה ושם, לא רבע יום ולא חצי יום ואפילו לא תשעים אחוז. צריכים מאה, מאה אחוז, הודיה מכף רגל ועד ראש – חיים שהם מקשה אחת של הודיה.

ולכן גם מאה הברכות זה לא מספיק, זו רק קריאת כיוון. כי אמנם חכמים תיקנו לנו את ברכות הנהנין על ההנאות שלנו, ואת ברכות השבח על מציאות החיים והבריאה, אך ברור שהכוונה בזה היא לחנך אותנו לחפש ולמצוא כל הנאה בחיים שלנו ולהודות עליה לה’, לחפש ולמצוא כל הזדמנות לשבח את מי שאמר והיה העולם.

 

שוחים בים של חסדים

חישבו על כך, אם על מלפפון או צנון קטן אנחנו מצווים לברך את ה’ בכוונה “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה” – אם כך כמה היינו צריכים להודות על המזגן? איזו הנאה משמעותית זו! הימים ימי הקיץ החמים וכולנו לא יודעים את נפשנו בשעות החום, מזיעים, החום משבית אותנו לגמרי, לא מצליחים להתרכז ולא ללמוד ולא להתפלל, מלאים בכעס ובעצבים וקשה לנו אפילו לחשוב.

והנה, ריחם עלינו ה’ יתברך, ובכל מקום היום, אפילו בדרכים, יש מזגן שמאפשר לנו לחיות ממש חיים אחרים. זו לא הנאה קטנה, זו הנאה ענקית. אם היה לנו הכוח בדורנו לתקן ברכות, היה ראוי לברך על הנאה שכזו לפחות שבע ברכות אם לא יותר. אז נכון שאין לנו רשות להוסיף ברכות בשם ומלכות חלילה, אבל לפחות נודה לה’ בלי סוף על החסד הזה, ולא נסיח את דעתנו מחסד ה’ העצום הזה שמיטיב לנו בכל רגע ורגע ממש.

ומה נֹאמַר על המים בברזים, על מכונת הכביסה, על החשמל! ועוד ועוד. ותאמינו לי, הרשימה הזאת לא נגמרת. וכמובן אנחנו לא מודים רק על הדברים העצומים האלה שמשנים לנו את כל החיים לגמרי, אלא על כל פרט “קטנטן” צריכים להודות: על שולחן ועל כיסא, על סֵפֶר ועל בגד.

וכמו כן, כאשר אתה חי את ההודיה לה’ ומתבונן באינסוף ההנאות שיש לך בחיים – אז כשאתה כבר מברך “שהכול נהיה בדברו” על כוס מים או על דבר מאכל אחר – תכוון היטב על כל אותן הנאות שאתה כל היום חי אותן ומודה עליהן, “תיצוק” לתוך הברכה הזאת את ההרגשה של כל החסדים העצומים והבלתי פוסקים שאתה מוקף בהם.

 

תודה היא אמונה

יהודי תמים – זה יהודי שלם, הוא שלם בהודיה שלו, כל כולו הודיה. כשאתה שלם בהודיה ולא מסיח דעת מההודיה – אתה לא משאיר מקום לַבַּכְיָנוּת להרוס לך את החיים, כי אין דבר שמזיק לאדם ולעולם כמו הבכיינות וכפיות הטובה.

וזה היסוד של האמונה. אמונה זה לחיות את המציאות שהכול טוב. כשאתה מחפש רק את הטוב ושמח בטוב – אתה חי את האמונה שהכול טוב. ואילו כשאתה לא רואה את כל הטוב והחסדים – אתה בעצם מנותק מהאמונה.

בעל ה”חובות הלבבות” אומר שיש שלוש סיבות שמרחיקות את האדם מהאמונה שהכול לטובה:

סיבה ראשונה, שהאדם רואה רק את מה שחסר לו. כל היום חושב על החסרונות, מדבר על החסרונות, מתבכיין על החסרונות. כל היום סביב החסרונות. הוא רואה רק רע – איך יאמין שהכול לטובה?

סיבה שנייה, שהוא רואה את כל הטוב שיש לו בחיים כמובן מאליו. כמו שאמרנו, יש לו חשמל ומזגן מקרר ותנור, טלפון ורכב – והוא לא מעריך, לא מתפעל, לא מתרגש, ולא מודה לה’ בלי סוף. הוא כבר “רגיל” לזה. ואם יש לו טוב אבל הוא לא מרגיש ולא רואה את הטוב, אז הוא בעצם לא רואה ולא מרגיש שה’ טוב.

כנגד שתי הסיבות הללו – העצה היא בוודאי להרבות בתודה, להרגיל את עצמנו להודות בלי סוף. צריכים ממש “לעבוד בזה”. מה העבודה שלך? העבודה העיקרית שלי היא לחפש חסדים ולהגיד תודות, ואני גם אברך \ מורה \ נהג \ חשמלאי – אבל זו רק העבודה השנייה שלי.

 

תודה – לשיכוך ייסורים

אבל הסיבה השלישית המונעת מהאדם את האמונה שהכול לטובה שהיא הקשה מכולן היא שהאדם עובר ייסורים, ובזמן הייסורים כואב לו וקשה לו ואז הוא שוכח את כל הטוב של ה’, הכאב שלו מכהה כל תחושה ומטשטש לו את האמונה. רע לו. וכשרע לו קשה מאוד לראות שה’ טוב.

ולכן גם בזמן הייסורים העצה היעוצה היא להודות לה’ בלי סוף. דווקא כשכואב לך – אתה צריך להודות שוב ושוב; דווקא בתוך הצרה אתה חייב לחפש את כל ההרחבות שה’ מרחיב לך ולהודות עליהן. דווקא בזמן הצער אתה צריך להיזהר שבעתיים לא ליפול מהאמונה. וזה לא רק ישמור לך על האמונה, אלא זה יגרום לך להרגיש הרבה פחות את הסבל, וכבר ראינו צדיקים ויהודים שהיו בעלי ייסורים גדולים אבל היו מאושרים כל היום כולו.

ואדרבא, האמונה האמתית נמדדת דווקא כשאתה לא רואה ולא מרגיש את הטוב, כשלא הולך לך כסדר, כשלא נעים לך. כי האמונה לא משתנה לעולם. וכשאתה מודה לה’ ורואה את הטוב ומאמין בטוב כשקשה לך – זו האמונה האמתית.

ואמונה היא תמימות, אומר רבי נתן. כל הצדיקים שהשתבחו בתמימות שלהם “איש צדיק תמים” – זה על שם האמונה שלהם בכל מצב. והתורה מצווה אותנו בפרשה שלנו: “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”. אתה צריך להיות תמים, שהאמונה שלך תהיה שלימה לגמרי, והדרך להגיע לזה היא להודות לה’ תמיד, כמה שיותר ובכל מצב.

אנחנו בדור שבו ישנם נוכלים רבים, ותמיד אומרים לנו “תיזהר, אל תהיה תמים”. זה אולי נכון עם בני אדם בשר ודם, אבל התורה אומרת לנו “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” – עם ה’ כדאי מאוד להיות תמים. תהיה תמים, ותלך עם ההודיה בתמימות גמורה. רק להודות וכמה שיותר בכל שנייה ושנייה בחיים.