החיים היפים שמחכים לך

גיוס המונים: בונים בית המקדש

על כל דבר אפשר להתסכל בצורה חיובית או בצורה שלילית. רבי נחמן אומר שהעולם נעשה יפה יותר ויפה יותר ומלמד אותנו לראות את הצד החיובי שבמציאות. בדורות האחרונים אפשר לראות בחוש שהפריחה הכלכלית מביאה להגדלה עצומה בהיקף עולם התורה, החידושים הטכנולוגיים מביאים לרמות גבוהות של הידור בכשרות ובמצוות ועוד.

 

גם במצוות הצדקה התחדש חידוש נפלא בדמות “קמפיין גיוס ההמונים” שבאמצעותו ישיבות, קהילות, וארגוני חסד מצליחים לגייס תוך פרק זמן קצר מאוד סכומים אדירים. ביומיים מגייסים סכומים שמספיקים להרים מבנה מפואר, ועוד נשאר סכום יפה להחזקת וקיום המוסדות. ישנן חסידויות שהצליחו לגייס כמה עשרות מיליונים בארבעים ושמונה שעות.

 

אז תחשבו מה זה להרים קמפיין גיוס המונים עבור בניין בית המקדש? אין יהודי בעולם שלא יירתם למשימה בכל כוחו, ותהיו בטוחים שתוך עשרים וארבע שעות יהיה מספיק כסף כדי לבנות את הבניין המפואר ביותר בתבל ולעטר אותו בזהב וביהלומים.

 

אלא שהכסף זה לא העניין. ממש לא. בית המקדש הוא הרבה יותר, ללא שיעור, מעצים ואבנים, זהב ויהלומים. בית המקדש זה: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – הקדוש ברוך הוא בעצמו שוכן בתוכנו! זו הרגשת מציאות ה’, אלוקות, רצון לקרבת ה’, הרגשת חרטה ותשובה ובושה מפני ה’ ברמות הגבוהות ביותר. היינו יכולים “למשש” את נוכחות ה’ ואלוקותו.

ובדיוק על זה האבל הגדול שלנו. זה החורבן האמתי והחיסרון האמתי שכל יהודי צריך להרגיש, ואם הוא לא מרגיש בעוונותינו, הוא חייב להתאמץ ולהשתדל להרגיש.

 

סתירה פנימית

 

וזה מתרץ שאלה שעלתה לי בלימוד בספר ליקוטי מוהר”ן של רבי נחמן מברסלב. על עניין האבלות על החורבן כותב רבינו כך:

 

“והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו. אך כעת, שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש…”

 

ונראה שיש בדברים מעין סתירה פנימית. רבי נחמן אומר “מה שעבר אין”, ומובן מדבריו שאין מה לבכות ולהצטער על העבר, ומה שהיה – היה; אלא צריכים להיות עם הפנים לעתיד ופשוט לבנות את מה שנהרס. אז מה מציע רבי נחמן לעשות למעשה? “על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש”… וזה תמוה, שהרי בדיוק לפני רגע אמרת לכאורה שזה בזבוז זמן, כי מה שעבר – אין ועכשיו אתה אומר שהפתרון זה לבכות…

 

אבל לפי ההקדמה שלנו זה מובן. אנחנו לא בוכים ומתבאלים על מה שהיה פעם, אנחנו בוכים על המציאות שלנו עכשיו, על זה שבית המקדש עדיין בחורבנו, כי עד שלא נרגיש את החוסר העצום של בית המקדש בחיים שלנו  – הוא לא ייבנה.

 

וזה מה שאומר רבי נחמן בקטע הקצר הזה: “כעת, שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בניין בית המקדש”, מצד ה’ הוא מוכן, הוא אפילו מצפה, זה הרצון העמוק שלו. וּלְמָה הוא מחכה? הוא מחכה שזה יהיה גם הרצון העמוק שלנו. כשאנחנו רק נרצה – זה מיד יקרה. והאבלות והבכייה על החורבן היא הביטוי לחיסרון העמוק, לרצון האמתי, ולגעגועים ולציפייה ל”שכנתי בתוכם”.

איך זוכים להתאבל

בן מלך שעשה מעשים לא ראויים וזרקו אותו מהארמון, והוא מתגולל ברחובות כאחרון הקבצנים – הוא בוודאי מסכן גדול ומתגעגע, לא רק לאיכות החיים שהייתה לו בארמון, אלא מתגעגע ביותר לקשר עם הוריו ומשפחתו. אבל אם הוא כבר כל כך “התרגל” לחיי הרחוב, והוא כבר שכח את מנעמי הארמון ואת מציאות החיים המשפחתית התקינה, והוא אפילו לא מתגעגע – אז הוא בוודאי ראוי לרחמנות גדולה הרבה יותר, זה השפל של השפל.

 

לכן ראוי להתבונן מה זו המציאות של חיים עם בית מקדש, כדי שלא נתרגל ל”חיי הרחוב”, ונבין קצת מה כל כך חסר לנו בחיים, וכדי לבנות רצון פנימי בתוך הלבבות שלנו לבניין בית המקדש. וזו שאלה שהרבה שואלים אותי: אני לא מצליח להרגיש שום קשר, שום געגוע. אני לא מרגיש חיבור לאבלות של ימי בין המצרים ותשעה באב, כאילו זה ממש לא נוגע אלי. מה עושים?

 

אז נסביר קצת וזה כמובן על הקצה של קצה המזלג. גינוני המלכות של היהודי הם האמונה החיה והמוחשית, יראת השמיים מפני הדר גאונו של ה’, ורגש התשובה והחרטה. ואת כל זה איבדנו. מה שיש לנו היום אלה רגשות כהים ושחוקים, זיכרון דהוי לעולם פנימי מפואר ועשיר שאבד מאיתנו – ועל זה האבל הגדול.

חיים שלמים

 

כמה אנחנו מתאמצים היום כדי להחזיק בזיק קטן של אמונה ולא לאבד אותו בניסיונות היומיום; בבית המקדש היינו מטעינים מצברים של אמונה במתח גבוה. כל הטהרה העצומה סביב הקודש והמקדש היא רק על מנת שלא “נתחשמל” מעוצמת האמונה. יהודי שרק נכנס לבית המקדש מיד ראה ושמע והרגיש את ה’ בכל החושים ובפנימיות לבבו.

 

כמה קשה להחזיק ביראת שמיים פשוטה נוכח כל פיתויי הדור וכהות הרגש. אבל יהודי ששוהה בירושלים מספר ימים ברגלים, מספיק שהוא אוכל מאכלים קדושים ושמח עם משפחתו – והוא כבר לומד ליראה את ה’ כמו שאומרת התורה ומקבל בעצם חיסון אדיר לכל היהדות שלו.

ומה נאמר על עבודת הקרבנות. אחד הדברים החשובים ביותר הם החוויה הרוחנית. מצוות רבות הן לא רק מעשה טכני – אלא טקס שלם של חוויה רוחנית, התפילה, ליל הסדר, הכנסת הילד ללימוד התורה. חוויה רוחנית נותנת עוצמה ומאפשרת קשר פנימי ליהדות. ועבודת הקרבנות הייתה השיא של החוויה.

 

כל יהודי שהקריב קרבן כשברקע ריח הקטורת ושירת הלוויים וכהנים לבושי לבן אצים רצים בדבקות – היה מתמלא בהרגשה עליונה של קרבת ה’, וטועם באמת את טעם הקדושה, טעם של דבקות אמתית, טעם של שמחה אמתית, טעם של תכלית העולם ותכלית החיים, הוא היה חוזר ומתמקד בתכלית האמתית ובמשמעות האמתית של החיים שלו, וכל הגשמיות הייתה מאבדת את כל הכוח שלה לבלבל אותו.

 

ניקיון עמוק

 

והדבר הגדול ביותר אולי היה התשובה. מי שזוכה להתבודד ולעשות תשובה בכל יום, ויש לו חשבון נפש והוא רואה כמה עבירות ופגמים יש לו – הוא יודע שזה ממש לא קל להגיע לחרטה אמיתית. אתה יודע שאתה לא בסדר אבל אתה רחוק רקוח מלהרגיש בושה. וכשאין בושה, ואין חרטה עמוקה – גם הרצון לתקן הוא קשה מאוד, עזיבת החטא והקבלה לעתיד הן חלשות ורפות. כמה היינו נותנים בשביל לב אמתי, לב חם ובוער כזה שלא מוכן להשלים עם ריח קל של ריחוק מרצון ה’.

 

בבית המקדש זה היה ובגדול. יהודי מביא קרבן על חטאיו, ומיד היה נבלע בתוך ים של חרטה, כל כולו היה מתאדם מבושה מפני ה’, והיה בוכה בלי הפסקה, רועד מבכי כמה זמן שהיה דרוש עד שהיה מתנקה מבפנים. מתוך הבכי הוא היה מתוודה ומתחרט ומקבל על עצמו שלא לשוב על חטאיו – והיה באמת נהפך לאדם אחר, כמו שמגדיר הרמב”ם את מצוות התשובה.

אשרי עין ראתה כל אלה, הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו. מי ייתן ונזכה לחזור ולהתגעגע לאותה מציאות עליונה, ועל ידי זה ה’ בוודאי לא יאחר את גאולנו ובניין בית מקדשנו וישוב לשכון בתוכנו.