מאפלה לאורה — פרשת מטות מסעי

שינוי מיידי – יש דברים כאלה!

מהפך בין רגע

אשרי מי שזוכה להבין רמזים דקים. יהודי שמקורב אלי ושומע את השיעורים שלי בא אלי בפנים נפולות ומודאגות והתחיל לספר לי על הפסד כספי גדול ש”נחת” עליו, והוא פירט בדבריו את כל השתלשלות העניינים, איך זה נגרם לו ומי ומה עשו לו. אני הכרתי אותו היטב ולכן שאלתי אותו בתדהמה: “מי עשה לך את זה?!”

 

זה כבר הספיק. באותו רגע, כבמטה קסם, הפנים שלו השתנו מהקצה על הקצה, אור נדלק לו בעיניים, וחיוך רחב עלה על שפתיו. הוא רק צחק, בירך אותי, והלך לו לדרכו.

מה קרה כאן? מה עשיתי? מה הסוד?

 

אין כאן שום סוד. כאשר שאלתי אותו ‘מי עשה לך את זה’, הוא עצר וחשב לרגע, ומיד נזכר בשיעורים שלי שהכול מאת ה’, ה’ עושה כל דבר בעולם הזה, לא ההוא ולא ההיא ולא אני ולא אשתי, כי אין עוד מלבדו. ומיד ברגע שהוא קישר את מה שעובר עליו לה’, הוא נזכר בכל השיעורים ששמע שה’ הוא אבא אוהב ולא יעשה לעולם רע לילדים שלו – ו”על המקום” כל ההתייחסות שלו ל”צרה” השתנתה, והוא קיבל את כל הכוחות ואת כל מה שהוא צריך בשביל להתמודד עם הניסיון!

זה פשוט מדהים!

 

עונש חמור בכל קנה מידה

 

הפרשה מספרת לנו על בני גד ובני ראובן שבאים לבקש ממשה נחלה בעבר הירדן. משה מיד חושד בהם שהם לא רוצים חלק בארץ ישראל, ובכך הם למעשה חוזרים על חטא המרגלים וּמְסַכְּנִים את כל עם ישראל, ולכן הוא גוער בהם במילים קשות ביותר: “תרבות אנשים חטאים” ומאשים אותם בהשתמטות מלעזור לעם ישראל ובהבאת חרון אף על כל העם.

 

מי אנחנו שנבקר את משה רבינו איש האלוקים. אבל התורה וחכמינו הקדושים מלמדים אותנו שגם גדולי עולם טועים כדי ללמד אותנו מסרים לכל הדורות. ומובא במדרש שבגלל שמשה רבינו חשד בבני גד ובני ראובן שאינם רוצים חלק בארץ, הוא נענש בכך שהנכד שלו עבד לפסל מיכה.

 

ושואל רבי נחמן: “והדבר קשה, מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו שיעבוד בן בנו עבודה זרה?” ומסביר רבי נחמן את הכוונה העמוקה: “והתירוץ, כי אמרו חז”ל: ‘כל הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוקַ’, ואמרו חז”ל: ‘החושד בכשרים לוקה בגופו’. ומשה היה חושד אותם שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם אלוק. בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו אלוק, כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן”.

וזה מדהים איזה עונש קיבל משה רבינו: הנכד שלו עובד עבודה זרה ר”ל! עד כדי כך!

 

כל זאת כדי ללמד כמה קשה הוא הַחֲשָׁד בכשרים. כמה מתינות צריכים לפני שמחליטים החלטה. תשאל שאלות, תברר, תנסה להבין מה קורה, מה קרה, מה הם בדיוק רוצים, מה המניעים שלהם – ורק כשאתה רואה את התמונה הכוללת, תחליט אם ראוי לגעור בהם או לא. חז”ל מלמדים אותנו קל וחומר בן בנו של קל וחומר ממשה רבינו אדון הנביאים ברום מעלתו, שגם אם נחיה מיליארד שנה אין לנו שום השגה במעלתו – שאם הוא נענש כל כך בחומרה על שמיהר לשפוט – כמה עלינו להתרחק כמטחווי קשת מלשפוט את הזולת.

 

את מי הרב שונא…?

 

התעוררתי לנקודה הזאת, כי לפעמים באים אלי תלמידים ושואלים אותי: הרב כועס עלי? ויש כאלה שאפילו מחליטים: “הרב שונא אותי, הרב מרחיק אותי”. וברוך ה’ שמזכה אותי לאהוב את התלמידים שלי כבנים וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש – איך הם מגיעים לכאלה מסקנות? וכשאני שואל אותם, הם בדרך כלל אומרים לי: כי ביום פלוני הרב נכנס לישיבה ולא חייך אלי, או שביום אלמוני הרב ענה לי על שאלה בפנים קצת יותר רציניות.

 

ובחסדי ה’, כולם יודעים שה’ מזכה אותי תמיד להשתדל ולהאיר פנים ולחייך לכל יהודי, אבל גם אני בן אדם ולפעמים גם אני שקוע במחשבות עניין מסוים, או עייף מעט, ואת החיוך מחליפה ארשת קצת יותר רצינית, ויש כאלה שמיד מפרשים את זה בצורה מוטעית ולא דנים אותי לכף זכות. ולכן יש כאלה שפונים אלי ושואלים ישירות מה זה ועל מה זה, ויש כאלה ש”סוחבים” את ההרגשות האלה בלב ו”מתבשלים” איתן ומגיעים לכל מיני מקומות אפלים יותר, וחבל מאוד.

 

הַכָּשֵׁר של העולם

 

ומתוך זה התעוררתי להבין שכך הוא בדיוק כלפי הקב”ה. אחת הבעיות הכי קשות שלנו בחיים היא שאנחנו חושדים בכשרים – חושדים בבורא עולם שהוא הכשר של העולם.

 

בורא עולם תמיד מאיר פנים. כל החיים והטוב בעולם זה חיוך גדול של הבורא לעולם כמו שכותב רבי נחמן: “וכשה’ יתברך מראה פנים שוחקות – חיים וטובה לעולם”. אבל לפעמים יש צל, ומדגיש רבי נחמן שזה רק מצד האדם ולא מצד הבורא, ונוצר מעין ענן קטן שעובר ומסתיר את החיוך של הבורא, וזה מתבטא בקשיים ובניסיונות ובחסרונות. ואז האדם מתחיל לחשוד בקב”ה שהוא לא אוהב אותו…

 

וכשבן אדם חושד בכשרים – זה מסוכן, כי הוא גורם לעצמו חלילה שהדבר שהוא חושד יבוא עליו, כמו שמשה נענש שזרעו נכשלו במה שהוא חשד בבני גד ובבני ראובן, ואז צרה קטנה הופכת לצרה גדולה ומעידה קלה הופכת להתרסקות ר”ל.

 

מאפילה לאורה

 

אבל מידה טובה מרובה פי חמש מאות ממידת פורענות, וכשאדם לא ממהר לדון אלא נזכר מיד – מהיכן בא לי החיסרון הזה, מי הביא עלי את הניסיון הזה? הרי זה בורא עולם שתמיד מחייך לעולם, זה בורא עולם שכבר שנים רבות מאיר פניו אלי בלי סוף ובלי גבול – וכשאדם רק נזכר בזה ומיד זוכר את אהבת ה’ ודן אותו לכף זכות הוא מתחבר לבורא עולם באמת, ואז כל הניסיון נראה אחרת לגמרי. הוא חוזר אל האמונה, חוזר אל השמחה, חוזר אל התקווה.

 

כאשר נקודת המוצא שלך היא בטעות, שאתה חושב שבורא עולם שונא אותך ורוצה ברעתך חלילה – אין לך סיכוי להגיע למסקנות הנכונות, כל המחשבות שלך רק יילכו ויסתבכו בתסביכים ובחרדות ובעצבויות ובכעסים ובכל מיני גיהינום – הכול מתחיל מאותה נקודה בסיסית של טעות שאתה לא דן לכף זכות את בורא העולם.

 

אבל כאשר אתה “עושה סדר” בראש, ומזכיר לעצמך את יסודות האמונה: הכול מה’, ה’ אוהב אותי תמיד, הכול טוב והכול לטובה, הכול זה מתנה, הכול זה מסר עבורי, הכול זה כדי לקרב אותי – מתוך נקודה מוצא נכונה שכזאת, האדם מגיע למסקנות הנכונות, וחי חיים של עידוד ותקווה, אהבה ושמחה, בריאות נפש וחשיבה חיובית, גם כשהוא עובר ניסינות קשים מאוד, והוא יעמוד בכל הניסיונות בהצלחה ובוודאי ייוושע.

 

וזה בדיוק ההסבר לסיפור שבו פתחתי. התלמיד שפנה אלי היה צריך רק רמז קטן כדי להחזיר אותו לאמונה – והרמז הזה גרם לו ברגע אחד לתפנית של מאה שמונים מעלות בכל ההתייחסות שלו למה שעובר עליו והוא יָצָא מאפילה לאורה.