לב של אמא — פרשת בלק

אני לא יודע אם זה קרה באמת או אגדת עם, אבל זה בחלט סיפור עם מסר חזק מאוד. מסופר על תומס אדיסון, ממציא נורת החשמל ועוד המצאות רבות אחרות, שכילד היה תלמיד בעייתי מאוד עד שהנהלת בית הספר החליטה להעיף אותו מבית הספר. הם שיגרו מכתב לאימו ובו פֵּרְטוּ את מעלליו ואת דעתם השלילית לגבי כישוריו ויכולותיו השכליות והתאמתו לאיזושהי מסגרת לימודים כלשהי.

 

הָאֵם קראה את המכתב, כשתומס הקטן מסתכל עליה בעיניים בוחנות. היא לא הסגירה את רגשותיה, רק חייכה באהבה אל בנה. כשסיימה, שאל תומס: “אימא מה המנהל כתב לך?” וְהָאֵם ענתה: “הוא כותב שאתה תלמיד כל כך טוב וכל כך מוצלח, עד שבית הספר שלהם לא מספיק מאתגר בשביל ילד חכם כמוך, והוא ממליץ שנמצא עבורך מסגרת שבה תוכל לבטא היטב את הפוטנציאל העצום הגלום בך”.

 

הדברים עשו על תומס רושם רב. מלא בתחושת חשיבות הוא עמל רבות כדי להוציא מהכוח אל הפועל את אותו פוטנציאל עצום הגלום בו כמו שאמרה אימא שלו, ולמד והשכיל ועשה חיל בלימודיו עד שהמציא המצאות חשובות שהדהימו את העולם.

 

כעבור שנים, כשהלכה אִמּוֹ לבית עולמה, עבר תומס על החפצים שהשאירה אחריה. להפתעתו גילה את אותו מכתב בין חפציה. הוא קרא את הדברים הקשים והתחזיות הקודרות שבמכתב ופרץ בבכי.

 

באותו רגע הוא הבין שאת כל הצלחתו ואת כל ההמצאות האדירות ששינו את העולם הוא חייב לאצילות נפשה ורגישותה של הָאֵם לנפש הילד. הוא הבין לראשונה את החכמה העמוקה של אימו שלא רצתה שבנה, תומס, יגדל עם דימוי עצמי נמוך ועם מחשבות רעות על עצמו, אלא יגדל בריא ושמח וירגיש מוצלח ומוערך בקרב כול. רק לאר הפרידה הכואבת הבין: אימא, אני חייב לך את החיים.

 

ההתחלה של החיים

 

כי בן אדם בעל דימוי עצמי נמוך, שמרגיש “דפוק”, סליחה על המילה, שרודף את עצמו ומאשים את עצמו ללא הרף – אין לו סיכוי להצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות, לא בלימודים ולא במעשים. ההתחלה של החיים היא כשהאדם מכיר בערך עצמו, אוהב את עצמו, יודע שהרצון שלו הוא טוב ויודע שה’ אוהב אותו ומעריך אותו ורואה רק את הטוב שבו ואת הרצונות הטובים שלו.

 

וזו בדיוק פרשת בלק. בלק ובלעם הם המנהל הקשוח, שמחפשים רק את הרע בעם ישראל ומחפשים נקודות תורפה וחולשות ו”עת רצון” כדי להרוס ולקלל ולהזיק. ולעומתם השכינה הקדושה, הָאֵם הרחמנית, מברכת ומשבחת את עם ישראל, מדגישה כל נקודה טובה, את הפוטנציאל, ומגלה את האהבה האינסופית של הבורא לעם ישראל.

 

הבה נלקט מעט פנינים מתוך הברכות שהשכינה שמה בפיו של הרשע ונראה מה הקדוש ברוך הוא חושב עלינו ומה הוא רוצה שנחשוב על עצמנו: “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'” – ה’ לא מקלל את ישראל הוא רק מברך: “הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה”. ואם תעלה על דעתך שזה נתון לשינוי חלילה, מבהיר לנו ה’: ” לֹא אִישׁ אֵ-ל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם”. “מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל… מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל… מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר”.

 

לא תשמע אליו

 

ואמרים חז”ל שמתוך ברכתו אתה יודע מחשבתו. כלומר שמהברכות של בלעם מבינים היכן הוא חיפש את הפגמים ואת מחשבתו הרעה על עם ישראל. ואותה מחשבה רעה עדיין קיימת בעולם בצורה של שנאת האומות לעם ישראל, ושנאת עמי הארצות ללומדי התורה, ובהטלת דופי בצדיקים ובקהילות קדושות ובפרט בבעלי התשובה בדורנו.

 

והעבודה שלנו, עם ישראל, היא לשמוע לקול השכינה, להאמין לדברים הטובים שאומרת האם האוהבת, ולא להטות אוזן ולא להכניס ללב אפילו מעט מהקטרוגים וההסתות של היצר הרע שרק מנסה לשבור את האדם ולצייר אותו באופן שלילי כדי שיתייאש לגמרי משיפור ותיקון.

 

רבי נחמן אומר שהעוונות כל הזמן צועקים בתוך הבן אדם. מה הם צועקים? “אתה רע, אתה גרוע, אתה עשית אותנו – זה סימן שאין לך תקנה…” וממילא הבן אדם שוקע עוד ועוד בתוך הרע שלו ואין לו כוח לצאת. וזה נקרא “קול הברה”, כמין הֵד המעוות את הקול המקורי. ומהו הקול המקורי? הקול המקורי הוא קול השופר, שזה דברי הצדיק, שהוא מלשון שופרא, טוב, שרואה את הטוב ואומר לעם ישראל כמה הם טובים ואהובים, וממילא הם זוכים בקלות ל”שפרו מעשיכם” הרמוז בשופר.

 

מספיק לקרוא משפט אחד מתוך את דברי רבי נחמן בשביל להבין במה מדובר: “מי שיודע קדשת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל – הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שיך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם ורוחניותם”.

 

והתעלמת מהם

 

וכך אומר רבי נחמן על הפסוק מהפרשה שלנו: “לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל”. אומר רבי נחמן: “דרך ה’ יתברך – להביט על הטובות שעושין. ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב – אינו מסתכל על זה”. וה’ לא מסתכל על זה כי הוא רוצה שגם אתה לא תסתכל על זה, שתדע שה’ מעריך אותך ורואה כל נקודה טובה שלך!

 

וזה המפתח של הבן אדם להצליח בגשמיות וברוחניות ולזכות להתקרב לה’ באמת. תאמין בעצמך! תאמין שה’ אוהב אותך בכל מצב! תאמין שאתה טוב! תאמין שה’ רואה רק את הטוב שבך!

 

שמעתי מעשה על יהודי פשוט הרחוק מלהיות צדיק שפעם אחת עמד בניסיון באיזה עניין ואף אחד לא ידע מזה. יום אחד ראה אותו אחד מגדולי הדור וקרא לו ואמר לו: “אני יודע מה עשית ואני מקנא בך!” ואותו יהודי התחזק מאוד ואמר לעצמו: אם הצדיק הזה יודע והוא מקנא בי – אז בוודאי בורא עולם יודע והוא מתפאר בי!” זו המחשבה המתוקה של אותו יהודי פשוט, וכמה שהוא צודק!

 

וכך בדיוק עלינו לחשוב על עצמינו בכל מעשה טוב שלנו: ה’ רואה את זה ושמח בזה. את הרע הוא לא רואה והוא לא רוצה שגם אנחנו נראה. כשבן אדם כל היום בשמחה הוא מטפל בכל הרע שלו במסגרת השעה התבודדות ולא חושב על זה בכלל לא לפני ולא אחרי. כל היום כולו הוא חושב רק על הטוב שלו, על הרצון הטוב שלו, על כמה הוא באמת רוצה להיות כרצון ה’. הוא לא מתבלבל כשהוא נכשל ולא הולך לו, כי הוא יודע ומאמין שהרצון שלו הוא טוב ונקי וה’ יודע את זה ומחשיב את זה ומסתכל רק על זה, הוא יודע שה’ מאמין בו, הוא יודע שה’ רוצה לעזור לו ולרחם עליו ולקרב אותו באמת.

 

זה המסר המתוק של פרשת בלק, שלכאורה אינה קשורה לרצף התורה, כמו שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא: “משה כתב ספרו ופרשת בלעם”, ומבאר רש”י: “נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו”. מדוע היא בכל זאת נכתבה? כדי לחזק את עם ישראל ולהודיע ולגלות להם כמה ה’ אוהב אותם ומה הוא חושב עליהם גם בכלליות וגם על כל אחד ואחד בפרטיות, כי מזה אנחנו מתחזקים ומקבלים את כל הכוח להתקרב לה’ ולא להיחלש לעולם מכל מה שעובר עלינו.