ותחיינה את הילדים | פרשת חוקת

הנער איננו

אין דבר שמפחיד יותר אבא או אימא כמו תופעת הנשירה ר”ל. אין לתאר את שברון הלב של הורים שרואים את בנם מתרחק מהדרך. במשך שנים הם מסרו את הנפש כדי לחנך את הילד או את הילדה בדרך התורה והיראה, השקיעו זמן וטרחה וממון ובלי סוף תפילות, וכאשר הם רואים את הילד מאבד את הָרֶגֶשׁ, מתקרר, מזלזל, מתרחק, משנה את לבושו ואת התנהגותו – זה שובר להם את הלב. ולצערנו, זו אחת מבעיות הדור הגדולות והנפוצות ביותר.

אין כמובן פתרון קסם אחד שניתן להצביע עליו. ברור שצריכים כאן הרבה מאוד תפילות וכל מאמץ כדי להציל את הילדים האלה. אבל כחלק ממצוות התשובה, כשאנחנו רואים תופעה כואבת, אנחנו צריכים לפשפש ולחפש אולי יש משהו כללי אצלנו שאפשר לתקן ולחזק.

אין הדבר תלוי אלא בי – בפנימיותי

וככלל אפשר לומר, שהילדים שלנו הם הַמַּרְאָה של פנימיות המחשבה שלנו. נמצא, שכדי לחבר אותם בחזרה אל הקדושה, עלינו לבדוק את עצמנו, האם הפנימיות שלנו מחוברת אל הקדושה.

ולצערנו, לא אחת מגלים שקיום התורה והמצוות שלנו הוא על סוג של “טייס אוטומטי” – “ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה”, אומר הנביא על העם ש”בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רִחַק ממני”. קמים בבוקר, מתפללים, לומדים, מקיימים מצוות – אבל הלב חסר, הלב רחוק, משהו בפנים מנותק מהעשייה. זה רק מתבטא ומשתקף דרך הילדים שלנו, אבל ברור שהתיקון מתחיל אצלנו ולא אצלם.

אסור לנו באיסור גמור לרדוף את עצמנו או להאשים את עצמנו חלילה. זה יכול רק להזיק. גם לריב עם הילדים לא יעזור. אבל אנחנו כן רוצים לתקן ולהשפיע ברוחניות. ה’ אוהב אותנו ומעורר אותנו לנקודה מסוימת, לא כדי שֶׁנִּשָּׁבֵר חלילה, אלא מכיוון שיש לו מסר של אהבה עבורנו – ועלינו להטות אוזן ולקבל את תוכחתו על מנת שנוכל לתקן ולהחזיר לעצמנו את הלב, את החיים! ומבטיח לנו רבי נחמן מברסלב שכאשר הלב שלך יחזור לתפקד בקדושה – גם הלב של הילדים שלך מוכרח להרגיש את זה ולהגיב בהתאם – “ומל ה’ את לבבך ואת לבב זרעך”.

הַנַּפָּח הקדוש

אז מהי העצה? איך מעוררים ומחיים את הלב מחדש? איך מחברים את התורה והמצוות אל פנימיות לבבנו?

העצה הגדולה ביותר לחיבור פנימי לתורה ולמצוות – היא החיבור לצדיקים. כי הצדיק כולו אש, כולו פנימיות, ובכוחו להבעיר בכל אחד את האש הפנימית. אדם יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות וזה נשאר בחיצוניותו. הלב בתוכו מת, שקוע בתרדמה עמוקה. והצדיק מעורר את האדם מן השינה, וּמְחַיֶּה לו את הלב ומבעיר בתוכו את האש הפנימית.

הטו אוזן רק למילים האלה של רבי נחמן וכבר תרגישו איך הלב מתחיל להתעורר:

“ועל כן צריכין מנהיגי הדור לְנַפֵּחַ (כלומר, לִנְשֹׁב רוח חזקה כביכול כדי להסיר את) העפרוריות מן הלב, דהיינו מכל אחד מישראל, וחוזרין ונתחברין חלקי האש שבכל אחד ואחד מישראל, ונתקשרין ישראל ביחד, ונעשין בחינת לב. וכל אחד ואחד מישראל נעשה בחינת לב למקום שצריך שיהיה שם בחינת לב, וחוזר ובוער להשם יתברך”.

כמה מתוקים הדברים!

יש לך אש?

ואיך הצדיקים עושים את זה? על ידי שהם מגלים לנו את המאור שבתורה, את הסוד, שהוא הפנימיות – כי רק כאשר האדם מחובר לפנימיות של התורה התורה מתחברת לפנימיות של האדם! וזה כל הרעיון של תורת החסידות והקבלה הנקראות “פנימיות התורה”.

ולכן אומר רבי נחמן שכל היהדות של האדם תלויה בהתקרבות לצדיקים. ולכאורה מדוע? מהיכן חידש רבי נחמן את היסוד הזה? אנו יודעים שהיהדות זה קיום ההלכות, זה תפילה, מצוות, לימוד תורה, ועוד – מדוע אומר רבי נחמן שהדבר שכל היהדות תלויה בו הוא התקרבות לצדיקים?

אלא שעיקר היהדות היא הלב, הפנימיות. “הקדוש ברוך הוא ליבא בעי”, “ה’ יראה ללבב”. ולצערנו הלב שלנו לא ברשותנו. רק הצדיקים ליבם ברשותם. וכל יהודי שרוצה להדליק את הלב מחדש, להצית בתוכו את אש היהדות – צריך לחפש את הצדיק שיכול לפתוח לו את הלב. שיעורי תורה לא חסר, קהילות קדושות ברוך ה’ יש לרוב, קיום המצוות בדורנו נגיש וקל מאי פעם – אבל הלב – הוא עדיין רחוק רחוק ועמוק עמוק מי ימצאנו!

לכן מחפשים ומתקרבים לצדיקים!

למות כדי לחיות

ומכיוון שהדבר כל כך עמוק וכל כך יסודי – המניעות הן כל כך גדולות ועצומות. וכדי לשבר את המניעות צריכים מסירות נפש.

בפרשה שלנו מובא הפסוק: “זאת התורה – אדם כי ימות באוהל”, ודורשים חז”ל שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. וזה כמובן נכון כפשוטו בעניין לימוד וקניית התורה. אבל לאור הדברים שהקדמנו, מסביר רבי נתן עומק חדש בדברי חז”ל: אדם צריך להמית את עצמו, כלומר למסור נפשו, כדי לשכון באוהלי הצדיקים. כי לא בכל בית מדרש זוכה האדם לדבק את פנימיות לבו ונפשו בתורה וּלְחַיּוֹת את פנימיותו, רק באוהל הצדיקים האמתיים!

כשהיו בני ישראל במדבר היו הרבה בתי מדרשות בעם ישראל בכל שבט ושבט, אבל יהושע בן נון לא ימיש מתוך האוהל – ‘ה’אוהל – בה”א הידיעה שזה האוהל של משה, כי הוא ידע שללמוד תורה אפשר בכל מקום, אבל לזכות לתורה מאירה ומחיה, תורה שממלאת את הלב באהבה וביראה – אפשר רק באוהל של משה רבינו!

וזו לשונו של רבי נתן:

“כי ימות באוהל – באוהל דייקא, זהו בחינת שממית עצמו ומוסר נפשו בשביל שיהיה נשאר באוהל תורה שהוא אוהל הצדיק האמת… שעיקר תיקון האדם, עיקר קיום התורה, הוא כשממית עצמו בשביל האוהל, היינו בשביל שיתקרב לצדיק האמת שזהו בחינת יושב אוהל”.

אין חבוש מתיר עצמו

והעניין הזה מקושר לעניין הפרה האדומה, כי טומאת מת היא הטומאה החמורה ביותר. וטמואה היא מלשון אטימות. ובדרך החסידות נבאר שטומאת מת היא אטימות הלב, שהלב מת, כמו שאנחנו רואים הרבה מאוד בדור שלנו על עצמנו ועל אחרים שמשהו בפנים חסר.

ובכל הטומאות האדם יכול לטהר את עצמו על ידי טבילה, מה שאין כן בטומאת מת. האדם לא יכול לטהר את עצמו. הוא חייב ללכת אל הכהן שמטהר אותו באפר הפרה האדומה, כדי לרמז לעניין הזה, שמי שהלב שלו נאטם ונסתם – הוא לא יכול להתיר את עצמו מבית האסורים הזה, הוא חייב את הצדיק-הכהן שיטהר אותו, ויסיר ממנו את ערלת הלב ואת אטימות הלב, ויחיה את הלב שלו מחדש.

עם ישראל היקר, חיים שלמים ומאושרים, זה חיים של משמעות, שהלב חי. והתקרבות לצדיקים היא המתכון ללב חי, כלומר, זה המתכון לחיים מאושרים באמת. והרווח כפול ומכופל – שגם אתם בעצמכם מתחילים לחיות באמת, ואתם גם שומרים על הלב של הילדים שלכם, וגם אם הם כבר התרחקו ר”ל, אתם עושים להם “החייאה” ומצילים להם את החיים.