איפה המשכן שלך?

 

קצת סדר בליל הסדר

 

התלמידים שליוו את הרב הצדיק לביתו היו מרוגשים הרבה יותר מהרגיל ולא רק בגלל שהיה זה הלילה הקדוש של ליל הסדר. הם כל כך טרחו ויגעו כדי שהרב שלהם יוכל סוף סוף לקבל את קורת הרוח והרחבת הדעת הראויה לו.

 

הם הכירו היטב את הבעיה הקשה שאתה מתמודד הרב בביתו: הרבנית סבלה ממצוקה נפשית שגרמה לה לאגור בבית חפצים לרוב עד שכל הבית כולו היה צפוף ומלא על גדותיו בחפצים חסרי ערך שהקשו מאוד על התפקוד ושגרת החיים בבית. הרב היה חי ב”ים” של בלגן.

 

בפרוס הפסח דאגו התלמידים כיצד יוכל רבם להתכונן כראוי לחגוג את החג מתוך סדר וניקיון ומתוך יישוב הדעת. הם ניגשו אל הרבנית והציעו את עצמם לעבודות הכנת הבית לחג הפסח. איזו אישה תסרב להצעה שכזו?

 

תוך כדי הניקיונות הם דיברו על לב הרבנית וניסו לשכנע אותה להשליך חלק קטן מהחפצים במטרה לפנות לפחות את החדר המרכזי של הבית שיהיה ראוי להסב בו כבני מלכים. מה גדלה שמחתם שהרבנית נאותה לבסוף בלב כבד להיפרד מחלק מ”אוצרותיה”. לאחר כמה שבועות של עבודה כה מאומצת הם חיכו וציפו לראות את האור על פניו של רבם, כל כך קיוו שרבם שכבר שנים חי בלחץ זה הדחק, שלפחות בלילה קדוש זה יגיע לדירה נאה ולשולחן ערוך ומסודר כראוי.

 

יגעת – וזה מה שמצאת?

 

בהגיעם לבית, נכנס הרב במאור פנים ובברכת “גוט יום טוב” והתלמידים אחריו, ואז נחשף לעיניהם מראה שניפץ את כל תקוותיהם: השולחן הפוך פשוטו כמשמעו, שברי הכלים מושלכים על הרצפה, בקבוק היין מנותץ והרצפה מזכירה את מכת דם, והמצות, מצות המצווה היקרות – שבורות לשברי שברים, וכל החדר נראה כשדה קרב.

 

רק דבר אחד נשאר על מקומו: החיוך על פניו של הרב שלא מש לרגע. שום שינוי לא ניכר בארשת פניו השלווה. גם המעיין היטב בתווי פניו לא היה יכול למצוא אפילו סימן קל להקפדה או לצער.

 

לעיניהם המשתאות של התלמידים, ובחמלה ובאהבה אין קץ, הוא ניגש לאשתו לנחמה ולפייסה ולחזק את רוחה, לשאול מה מעיק עליה וכיצד יוכל לעזור לה ולהקל מעליה. במקום לגשת לקידוש ולעבודת הקודש של ליל הסדר שבו כל פמליא של מעלה יורדים לבתי ישראל – ישב הוא עם הרבנית עד שזו נאותה בשמחה ובנפש חפצה לגשת לשולחן הסדר או למה שנותר ממנו.

 

נפשם של התלמידים לא ידעה מנוח. מחַד, אכזבה עמוקה על העמל הרב שיגעו לריק, ומאידך, פליאה גדולה על רבם שנשאר בשלוות נפש שכזו. כבר למחרת שאלו את רבם: רבינו, עד כאן? איך יכולת לעמוד בשוויון נפש כנגד מאורע שכזה? האם לא היה מקום לתוכחה בלשון רכה, לאיזו שמאל דוחה?

 

יגעת ואכן מצאת!

 

ענה להם הרב תשובה שהשאירה אותם פעורי פה:

“תראו, תלמידי היקרים, עם ישראל מחבבין את המצוות. רבים אוהבים להדר בכל מיני מצוות, ולהחמיר בחומרות שאינן מעיקר הדין ולהתנאות במצוות ולנאות אותן בכל יכולתם. וגם אם אינם יכולים להדר בכל המצוות כולן, הם בוחרים להם מצווה אחת או יותר להדר בה בכל כוחם בלי פשרות. יש המוציאים כסף רב על מצות מהודרות, על יין משובח, על חנוכייה מכסף, על תפילין יקרות מאוד.

 

“גם אני בחרתי לי מצווה להדר בה בלי שום חשבון ובלי לוותר לעצמי כהוא זה. אני בחרתי להדר במצווה שלא לכעוס לעולם ויהי מה. זו המצווה שלי. יש כאלה שאינם עושים חשבון בכסף, ואני לא עושה שום חשבון בעניין הכעס. לא אכפת לי מה קרה ומה נעשה, מי עשה או מי אמר, מי גרם ומי הרס – זה פשוט לא מעניין אותי, בשום אופן לא אוותר על המצווה שלי! לא זו בלבד שלא הצטערתי, אלא שמחתי כל כך שבאפשרותי לקיים את המצווה שלי, את המצווה המיוחדת לי!”

 

באותו רגע הבינו התלמידים שכל היגיעה על ניקיון וסידור הבית הייתה שווה ומשתלמת כדי לקבל כזה שיעור לחיים!

 

מפאת כבוד המשפחה לא אזכיר את שמו של הרב, אבל אני עוד זכיתי לראות ולהכיר אותו בימי זקנותו, מנקיי הדעת שבירושלים. ולהשקפתי, המסר מהסיפור הזה הוא שֶׁיֵּשׁ רק דרך אחת לשמור על היקר לך:\

 

להחליט החלטה חזקה שבדבר הזה אתה מהדר בלי שום חשבון ובלי שום פשרות, בכל מחיר כספי או רגשי, ושום ערך לא יעמוד בפני הערך הקדוש שאתה מהדר בו!

 

חשוב מאוד או הכי חשוב?

 

כמה חשוב שלום בית? הו, הו! חשוב מאוד. מאוד מאוד! כולנו יודעים שגדול הוא השלום. וה’ היה מוכן שיימחה שמו, ואפילו שינה מן האמת, בשביל השלום. כולנו יודעים שבריאות הנפש שלנו ושל ילדינו תלויה בשלום. כולנו יודעים שכל הברכה מגיעה מהשלום. כולנו מהללים ומשבחים את מידת השלום ומעלים אותה על ראש שמחתנו.

 

אז למה בכל זאת מצב השלום בבתי ישראל במגמת ירידה מתמדת גם בקרב אנשים יראים ושלמים? מה ההסבר לכך?

 

ההסבר לכך הוא שהשלום הוא חשוב מאוד מאוד, אבל ישנם דברים חשובים נוספים… זה לא הדבר החשוב ביותר, זו לא המצווה הבלעדית שבה בוחרים להדר בלי פשרות ובכל הכוח.

 

ולכן גם אם השלום נשמר באופן יחסי, זה רק זמני, עד שיצוץ הדבר ה”חשוב” הבא שהשלום יידחה מפניו. אמנם לרוב, שלום הבית מופר על שטויות והבלים, אבל כמעט תמיד הוא מתלבש באיזו מידה של “אמת” ו”צדק”, הבעל או האישה עוטים את גלימת הצדק, ועל מזבח האמת והצדק הם מקריבים את שלום הבית ועל הדרך שוחטים גם את בריאות הנפש והגוף שלהם, את הברכה שלהם, את הפרנסה שלהם, ואת ההווה והעתיד של הילדים שלהם, מעיפים את השכינה מהבית ומגלגלים אותה מכל המדרגות…

אכן “מסירות נפש” של ממש בשם האמת והצדק… מה לא עושים בשביל האמת…? אך אוי לה למסירות נפש שכזו!

הדרך היחידה לשלום בית אמתי ויציב לאורך ימים ושנים, מה שנקרא “בניין עדי עד” – היא להחליט החלטה חזקה ששלום בית זה הדבר החשוב ביותר בחיים שלי. בזה אני אשקיע לימוד ותפילות, זמן, טרחה וממון. על זה אני אלחם בלי שום חשבונות. לזה אקדיש חלק ניכר מההתבודדות שלי, לפני כל “עבודה” אחרת. זו המצווה שחשובה יותר מכל מצווה אחרת ובוודאי יותר מהאגו שלי ומהכסף שלי. ולא אפסיק להזכיר לעצמי שההצלחה של כל תחום בחיים שלי תלויה בשלום.

אם אני כאן – הכול כאן

תאמינו לי ששלום הבית שלכם הוא הדבר הכי נכון לבחור בו. אם השלום הוא הדבר החשוב ביותר בשביל ה’ יתברך ובשביל גדולי ישראל שידעו את ערכן של מצוות – גם אתה יכול להתכבד ולסמן לך את השלום בבית כמשימת ושאיפת חייך.

וזה לא רק הנכון ביותר זה גם הכי משתלם. זה הכלי המחזיק את כל הברכות ואת כל הישועות והמתכון הבלעדי לחיים מאושרים ולילדים מוצלחים.

בפרשת השבוע עם ישראל מצטווים להקים משכן, והם מתגייסים בכל הכוחות, בלי חשבון, פשוט שופכים הכול ונותנים הכול בשביל המשכן.

איש ואישה שזכו – ביתם הוא משכן, שכינה ביניהם, הבית שלהם הוא מקום השראת שכינה וכשיש שכינה יש הכול! הבית שלהם מסוגל לקבלת תפילות כמו הכותל המערבי, שהשכינה מעולם לא זזה ממנו! אפשר לשים שם פתקים ולקבל ישועות, וכל שכן בני הזוג עצמם וילדיהם זוכים לכל הישועות.

תחליט אתה ותחליטי את, כאן ועכשיו, שאתם בוחרים במצוות השלום כמצווה המיוחדת שלכם, תחליטו שאתם נותנים הכול, בלי חשבון, עבור השראת השכינה והקמת בית המקדש הפרטי שלכם שיקרב ויזרז את הגאולה השלימה ואת בניין בית קדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.