עולם הזה וגם עולם הבא

אל תפסיק לקרוא עיתונים

הזכות לחיות בשקר

 

בוודאי שמעתם מה עשה מעשן כבד שקרא בעיתון שהסיגריות מזיקות לבריאות.

לא שמעתם?

 

הוא הפסיק לקרוא עיתונים…

הבדיחה הזאת הייתה יכולה להיות מצחיקה אם היא לא הייתה משקפת לנו מציאות עגומה מאוד, שהבן אדם מוכן לכבות את כל נורות האזהרה ש”מפריעות” לו ללכת בשרירות לבו, והוא מעדיף להתעלם ולהתכחש לאמת ולהמשיך בדרך הנוחה שלו, בדרך של שקר, בדרך של עיוות מוסרי, בדרך של סיפוק דמיוני שסופו לאכזב קשות, וכל זאת למרות שמדובר בדרך מסוכנת מאוד, והראשון שייפגע יהיה הוא בעצמו.

 

וזה בדיוק המסר של המדרש שכמעט כולנו מכירים אותו מהגן.

המדרש אומר שלפני שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לעם ישראל הוא פנה לכל האומות והציע להם את התורה. הגויים לא רצו לחתום על צ’ק פתוח, וביררו על מה בדיוק הם הולכים להתחייב. וכששמעו שאת הדבר שהכי מספק וממלא אותם – התורה אוסרת, הם סרבו בנימוס. או בלשונו של רבי נחמן: “וכל אחד ואחד לא רצה לקבלה, מחמת ששמעו שאותה מידה שהם כרוכים אחריהם אסרה תורה”.

 

הרבה שואלים על המדרש הזה: אם הקדוש ברוך הוא רצה שכל הגויים יקבלו את התורה – אז למה לכל אומה הוא מציין דווקא את הדבר שהכי קשה להם לקבל על עצמם? כך בדיוק פועל מי שלא רוצה למכור את המוצר שלו. ואם הקדוש ברוך הוא לא רצה שהגויים יקבלו את התורה – אז למה הוא בכלל פונה אליהם מעיקרא?

 

אויב או אוהב

 

אבל לפי הבדיחה שבה פתחנו, זה מובן מאוד. כל תאווה ומידה רעה היא בדיוק כמו סיגריה – עיסוק מושך וכובל ששולט באדם ומשעבד אותו, ומכלה לו את החיים, את הבריאות, את הכסף, הורס לאדם את החיים, מחשיך לו את החיים, הופך אותו ללחוץ יותר ולתלותי בסיגריה, ומרחיק אותו מאושר ועונג אמתיים.

 

ובדיוק כמו לעניין העישון, יש כאלה שמזהים בסיגריה את הבעיה ואת המחלה – ואף על פי שהם בינתיים כבולים וקשה להם להיגמל – הם לפחות מחפשים תרופה, מחפשים פתרון, מחפשים עצה, הם בודקים ומנסים, מתאמצים, והם בוודאי מקשיבים למי שרוצה לעזור להם.

ולעומת זאת יש כאלה שרואים בסיגריה את גן העדן של העולם הזה, את התענוג הגדול ביותר, ממש תכלית חייהם. ואנשים כאלה לא מוכנים לשמוע על שום דבר שעלול להרחיק מהם את משוש חייהם. הם אומרים למי שרוצה לעזור להם: עזוב אותי ממוסר, עזוב אותי מאמת, עזוב אותי מאיכות חיים אמתית, אל תיגע לי בתאווה שלי, אל תיגע לי בעישון!

 

לחפש את התרופה

 

כך בדיוק לעניין התאוות והמידות הרעות. תאווה ומידה רעה זה עונש.

 

התאווה גוזלת מהאדם את העונג האמתי של החיים, את העונג הרוחני שלשמו נברא האדם והוא העונג היחיד שיש בכוחו לתת לאדם חיים ומשמעות ולמלא אותו באמת. התאווה מציע תחליף זול וחולף, שרק מרחיק מהעונג האמתי ומגביר את תחושת הצימאון וחוסר המשמעות. כמו מים מלוחים.

והמידות הרעות הורסות לאדם את איכות החיים, את השמחה, את הקשרים החברתיים והמשפחתיים הבריאים. במקום חיים משוחררים ומאושרים – הוא אוכל את עצמו בקנאה שנאה ותחרות, בכעס ובדיכאון. מידה רעה זה עונש. עונש קשה מאוד.

 

נמצא שתאוות ומידות רעות הן סבל ועונש, גיהינום בעולם הזה.

מי שמבין את זה – הוא מחפש תרופה, מחפש פתרון, מחפש לצאת מזה, להתנקות. ברגע שהוא שומע שיש תרופה, גם אם זה לא דבר כל כך קל – הוא קופץ על המציאה בלי להסס, “נעשה ונשמע”.

 

אבל אם הוא לא מבין את זה ועדיין רואה בתאוות ובמידות הרעות תכלית ודרך חיים – הוא לא ייתן לאף אחד לגעת לו בתאוות, אפילו לבורא עולם בכבודו ובעצמו. אל תנסה להסביר לו הסברים כמה שזה מזיק לחיים שלו בעצמו. זה לא יעזור. את אומר שכתוב בתורה שזה מזיק? אז תרחיק את התורה הזאת ממני…

 

גם עולם הזה וגם עולם הבא

 

ניגע בשני יסודות שניתן ללמוד מהמדרש הזה.

הדבר הראשון והבסיסי ביותר הוא להבין שהתורה היא רפואה. היא לא רק מערכת חוקים של מותר ואסור. היא לא אוסרת עליך את המידות המושחתות, אלא היא מרפאה אותך מהמחלות שנקראות מדות רעות ותאוות, היא נותנת לך אור רוחני וכוח לצאת לחירות ממאסר התאוות והמידות הרעות, והעיקר הוא שהתורה נותנת לך את התחליף האמתי והיחיד, את הסיפוק האמתית בחיים, את העונג האמתי.

 

דבר שני הנוגע לעבודה שלנו. גם אנחנו צריכים להיזהר מההתנהגות הזאת של הגויים. אם אנחנו רוצים איכות חיים, לקבל את התורה באמת – אנחנו חייבים בתור צעד ראשון להכיר במחלה. להכיר בכך שהתאוות והמידות הרעות הן בעיה. הבעיה, בה”א הידיעה, של החיים שלנו.

 

הבחירה שלך בתאווה ובמידה הרעה, היא גם החטא והיא גם העונש. ומידה טובה מרובה שהבחירה שלך להכיר במחלה ולהתחיל לשמוע לתורה ולהתרפא – היא גם מצווה גדולה והיא השכר בעצמו!

 

המחשבה שתאווה עושה טוב למישהו – היא חושך. עיוורון רוחני. כמו שאומר רבי נחמן: שבעים פנים חשוכים. אבל התורה הקדושה מתקנת את זה. כי לתורה הקדושה יש שבעים פנים מאירים. הפנים של התורה מאירים לאדם ומראים לו את האמת ומורידים את המסכה מעל פני השקר והחושך.

 

איך מתרפאים

 

ובנקודה זאת ברצוני לעבור לנקודה חשובה שרבי נחמן מדגיש בעניין לימוד התורה:

מתי התורה מרפאה ומאירה? אומר רבינו: “כשזוכה לעיין בתורה, עד שמשיג חכמות התורה, אז נכנעין המידות והתאוות של העכו”ם”. כי המילים והאותיות של התורה הם רק הכלי לחכמה אלוקית עמוקה שזה עיקר התורה. כשאדם לומד בלי לנסות להבין, אומר רבי נחמן שהוא פורק ממנו עול תורה כי הוא מנתק את עצמו מהחכמה שהיא עיקר התורה ובזה הוא מגביר על עצמו את הפנים החשוכים, כלומר את התאוות ומידות הרעות של הגויים ומכניע את עצמו תחתיהן.

רבי נחמן אומר דבר מזעזע. שמי שלומד תורה בלי לנסות להבין זה נקרא שהוא: “פורק ממנו עול תורה”! והוא אפילו קורא לזה סם המוות ר”ל!

רק כאשר לומד בעיון, כלומר בכוונה וברצון ובמאמץ להבין כפי כוחו – זו התורה המרפאה, זה סם החיים, וזו התורה שעליה נאמר “כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ” שעל פי רבי נחמן הם כוללים את כל הסבל של העולם הזה.

 

ומה שאומרים בטעות בשם רבי נחמן שהוא אומר לגרוס את התורה בלי להבין – אני תמה מאוד איך אפשר לומר כך נגד תורות מפורשות וחריפות מאוד כמו תורה ק”א שהבאנו כאן נגיעה מתורה זו ותורה ע”ד שבה אומר רבי נחמן שרפואת הנפש של האדם תלויה בזה שמתייגע בתורה עד שזוכה להבין. אז איך אפשר לומר שצריך רק לגרוס?

 

אכן יש שיחה כזאת שבה רבינו אומר לגרוס, אך זקני חסידות ברסלב פירשו את הדברים שמדובר במי שאינו יכול ללמוד בהבנה כלל, או שמדובר שהאדם יקבע לעצמו זמן קצוב וקטן ביום שבו רק יגרוס, כדי להספיק לפחות להכיר כמו שיותר חלקים בתורה, אבל הלימוד העיקרי שלו בכמות ובאיכות יהיה בהבנה ובהעמקה.

 

ה’ יזכנו להבין בעומק נפשנו שהתאוות והמידות הרעות הן מחלה, ויזכנו לקבל עלינו עול תורה באמת וללמוד בעיון ובהעמקה; ובזכות האור שבשכל של התורה, ה’ ירפא אותנו מכל המידות והתאוות הרעות ונזכה לאמונה שלימה.