הנסיון הקשה ביותר

הניסיון הקשה ביותר

מה שובר אותך?

זה כבר היה הטלפון העשירי שלו להיום והוא שוב קיבל תשובה שלילית. יגאל היה בלחץ. גמ”חים, בנקים, וחברות אשראי השיבו את פניו ריקם ולא אישרו לו את ההלוואה שהוא כל כך זקוק לה. הוא ממש לא רצה לערב את ציון, חברו הטוב והאמיד, אבל כלו כל הקיצים ובצר לו הוא חייג למספר המוכר.

ציון ענה לו בשמחה כהרגלו, הם שאלו איש בשלום רעהו, אבל מיד כשהעלה יגאל את הנושא שלשמו התקשר – השתרר שקט מעבר לקו, ציון החל להתנצל בשפה רפה תוך שהוא ממלמל תירוצים והתחמקויות. יגאל הודה לו בנימוס וסיים את השיחה.

באותו ערב היה קשה ליגאל להירדם. הוא שיחזר במוחו שוב ושוב את השיחה עם ציון ולבו התמלא ברגשות פגיעה וכעס ותסכול. בשכל שלו הוא הבין שאין לו מה לכעוס על ציון, אבל בלב הוא כעס, כל כך כעס.

לאחר שעה ארוכה שבה לא הצליח להירדם החליט יגאל לקום מהמיטה, הוא עשה לעצמו כוס תה והלך לשבת על המרפסת ולנסות לסדר את מחשבותיו.

“מדוע אני כל כך פגוע? מדוע אני כל כך כועס? מדוע אני לא מצליח להפסיק לחשוב על השיחה הזאת?” שאל את עצמו. יגאל מיד נזכר שבאותו יום הוא קיבל לא מעט תשובות שליליות. שום סירוב לא ערער את שלוותו ולא גרם לו לרגשות בעוצמה שכזו, רק הסירוב מציון.

ואז הוא הבין…

הוא הבין שכגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

הוא לא תלה תקוות גדולות בבנקים ובגמ”חים, הוא זרק חַכָּה, אם לא יועיל לא יזיק. כשזה לא הצליח הוא אמנם התאכזב, אבל זו לא הייתה אכזבה משמעותית. אבל כשאותו סירוב הגיע מצדו של חבר שכבר שנים הם כמו אחים זה לזה – זה כבר שבר אותו, עם אכזבה בסדר גודל שכזה היה לו קשה מאוד להתמודד.

הלב כואב

אין קשה בחיים מאכזבה. אכזבה עמוקה וקשה מערערת לאדם את כל יציבות נפשו. “תוחלת ממשוכה מחלה לב”.

וכמו שכתבנו שוב ושוב: הנפש היא האמונה והאמונה היא הנפש.

ועל כן: ניסיון האכזבה הוא הניסיון הקשה ביותר באמונה!

ואחת האכזבות הקשות ביותר היא תפילה שאינה מתקבלת! הרי כשאדם מתפלל הוא משליך את כל יהבו על התפילה, הוא פונה לה’ באמונה בלתי מסויגת שה’ רוצה להושיע אותו – וכאשר הוא לא נענה הוא חווה תסביכים שאין כדוגמתם, וכמו שאומרת הגמרא: “בא לידי כאב לב”.

כל המשפטים המוכרים והמנחמים של האמונה: “ה’ אוהב אותי”, “ה’ שומע תפילה”, “אני טוב”, “הכול לטובה”, “כל עכבה לטובה” – כל אלה מאבדים משמעות והאדם מפתח רגשות הפוכים לגמרי מהאמונה. וגם כאן, כגודל האמונה של האדם בתפילה כך גודל האכזבה.

למה הֲרֵעוֹתָ?

הניסיון הזה כל כך קשה, שאפילו אנשים גדולים מאוד עלולים למעוד בו על פי מעלתם ודרגתם. מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, ומי אנחנו שנבקר את איש האלוקים שגם אם נחיה מיליארד שנה לא נוכל להבין מי זה משה רבינו, אבל חכמינו הקדושים כבר מלמדים אותנו שמשה היה בניסיון דומה:

ה’ נפגש איתו במדבר, במעמד הסנה. הוא מבשר לו בשורה כל כך טובה שמשה כבר שנים מתפלל ומצפה לה: “אני עומד לגאול את עם ישראל!” וגם העם היה כל כך רעב וצמא לגאולה. משה מגיע בשמחה והעם כל כך מאמין ומתלהב. כולם ציפו שמכאן התהליך רק יצבור תאוצה.

אבל מה קורה אז? פתאום משה נעלם, המצב רק נהיה גרוע יותר ויותר, הסבל שכבר היה בלתי נסבל מגיע לרמות שאינן אנושיות. העם מאוכזב וכועס על משה, אבל משה רבינו היה מאוכזב שבעתיים. “הרי אתה ה’ אמרת לי… לא ציפיתי שכך תעשה…” ומתוך האכזבה העמוקה קורא משה בצער: “למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתי? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך”.

אילו מילים קשות! הוא מאשים את ה’ בהאשמה שהיא כל כך נוגדת את האמונה! חז”ל אומרים שכבר אז נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, ולכן פותחת פרשת השבוע במילים: “וידבר אלוקים אל משה”. לא כתוב שם ה’ המסמל רחמים, אלא שם ‘אלוקים’ המסמל את מידת הדין, כי משה רבינו עורר עליו את מידת הדין.

אלמלי חז”ל הקדושים לא היינו מעיזים לחשוב כך על משה רבינו, אבל חז”ל הקדושים רוצים ללמד אותנו מוסר לעצמנו, הם רוצים שנדע שהניסיון של האכזבה הוא כל כך גדול שאפילו אנשים גדולים וצדיקים וקדושים היה קשה להם לעבור אותו בנקיות מוחלטת.

והמסר הוא כמובן אלינו. שנדע להכין את עצמנו וללמוד איך נכון להתמודד עם ניסיון האכזבה.

אני ה’ לא שניתי

אז איך באמת מתמודדים?

האכזבה גורמת לנו להבין מהי באמת אמונה. אם אמונה זה רק כשטוב לי – זו לא אמונה. אמונה היא לא הבנה. אמונה היא ידיעה פנימית בלתי תלויה, ראייה עמוקה על המהות של הנהגת הבורא את הבריאה כולה, גם כאשר לא מבינים ולא רואים את זה בעיניים.

ואמונה היא גם לא הרגשה. אנחנו לא תמיד מרגישים שה’ אוהב אותנו – אבל אנחנו מאמינים שה’ אוהב אותנו. אם האמונה הייתה רק הרגשה, אכן לאחר האכזבה ההרגשה נחלשת ולכן זהו הסבר מדוע אנשים שחווים אכזבה מאבדים את האמונה. אבל אמונה היא לא הרגשה, אלא ידיעה עמוקה בעומק הנשמה שלנו, שהבורא הוא טוב, בין כשאנחנו רואים את זה ובין כשאנחנו לא רואים את זה.

והכלל החשוב ביותר הוא: שהאמונה לא משתנה!

האמונה לא משתנה בשום תנאי ובשום מצב. אותו ה’ רחמן ואוהב שהיה איתך בזמני ההצלחה הוא איתך גם בזמני הכישלון ואוהב אותך ומרחם עליך באותה מידה. אותו ה’ שאוהב אותך כשטוב לך הוא גם אוהב אותך באותה מידה כשרע לך. אותו ה’ שרוצה לתת ולהשפיע כאשר אתה מרגיש את השפע – זה אותו ה’ שרוצה לתת ולהשפיע כשאתה מרגיש מחסור או כשתפילותיך לא נענות.

נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם

אותו ה’ שמקבל תפילות כשאתה רואה ישועה – הוא ה’ המקבל תפילות כאשר הישועה מתעכבת וגם כשאתה לא מבין ולא רואה איך התקבלה התפילה.

האמונה נשארת בתוקפה גם כשהתפילה לא נענתה לפי ראות עינינו. אנחנו מאמינים שהיא בוודאי התקבלה, אלא שאנחנו לא רואים ולא מבינים – אבל אנחנו מאמינים! אנחנו פשוט יודעים שזה כך ושום דבר לא ישנה את הידיעה הזאת.

ולכן הפסוק מסיים ואומר: “וידבר אלוקים (דין) אל משה ויאמר אליו אני ה’ (רחמים)” – גם כשאתה לא רואה את הרחמים שלי – אני ה’, הרחמים שלי תמיד קיימים, האהבה שלי תמיד שופעת. היא לא משתנה ולא תשתנה לעולם. והידיעה הזאת עמדה לנגד עיניו של משה בכל הפעמים שבהן התפלל על עם ישראל והציל אותם מכליה. הוא תמיד האמין שלמרות כל החטאים – האהבה שה’ אוהב את עם ישראל לא משתנה ולא תשתנה.

בפרשה הקודמת כתבנו ששני היסודות שהן הידיעה שה’ אוהב אותך והידיעה שאתה טוב ורוצה רק טוב – הן ההכנה לקומה השלישית שהיא היכולת שלנו להרבות בתפילה עד שנזכה לפעול ישועות שלימות.

אבל כשאדם הולך בדרך התפילה הסכנה הגדולה ביותר שלו היא ההמתנה, העובדה שלא תמיד הכול מתקבל מיד כמו שאנחנו מבינים, שלפעמים צריכים להתפלל ימים ושנים עד שזוכים – ואז האמונה בשני היסודות הראשונים מתערערת ונופלים מהתפילה.

ולכן לאחר שהתפללת – זה הזמן לחזק את עצמך שוב בשני היסודות הראשונים ולקיים את דברי חז”ל “קווה אל ה'” ואז מיד “חזק ויאמץ ליבך” – חזק את עצמך ביסודות האמונה כדי שתוכל לשוב ולקיים: “וקווה אל ה'” כי בכל מצב “אני ה'”.