באיזה צד של המגנט אתה?

מי אני? באיזה צד של המגנט אני
נמצא? על שאלות אלו אדם יכול לענות
בעיקר לפי עבודתו בבית, עם אשתו.
שם הוא יכול לדעת אם יש לו עין טובה
או רעה, אם הוא ותרן או קפדן…

ישנו כלל ויסוד גדול מאוד בלימוד התורה, אותו כמובן צריך לשנן ולהכניס אל הלב, והוא – שלימוד התורה צריך להיות כל כולו מכוון, כלומר להביא לשינוי באדם הלומד אותה, לתקן את מידותיו ולטהר את ליבו כדי להיות ראוי להשראת השכינה עליו, כנאמר: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". ‘בתוכו’ לא נאמר אלא "בתוכם", לומר לך שהקב"ה רוצה לשכון בתוך ליבו של כל אחד ואחד מישראל.

בזמן חזקיהו המלך כל עם ישראל למדו תורה. גם הנשים והילדים הקטנים. כתוב בגמרא, שחכמים בדקו בכל ארץ ישראל ולא היה תינוק או תינוקת שלא היו בקיאים בכל הלכות טומאה וטהרה – שהן מההלכות הקשות ביותר! משניות שהיום תלמידי חכמים מתקשים בהן… וכאשר סנחריב איים להחריב את ירושלים, חזקיהו המלך נעץ חרב בפתח בית המדרש שלא יצאו ממנו ורק ילמדו תורה. ואכן, סנחריב נחל מפלה קשה בלי שעם ישראל יצאו מבית המדרש להילחם בו, כי משמים עשו את מלחמתם.

ומכיוון שכולם היו דבוקים כך בתורה, למה לא באה גאולה בימיו של חזקיהו המלך? אומרת הגמרא, ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אך לא עשה כן. מדוע? משום שחזקיהו לא אמר שירה!

מהו המסר של הגמרא אלינו? והתשובה לשאלה זו: אם התורה שאדם לומד לא מביאה אותו לטהרת הלב, ברמה כזו שהוא רוצה רק לומר שירה לפני הקב"ה, אז זו לא התורה שיכולה לגאול את העולם.

והדבר פשוט ואין צורך להסביר כלל שמוכרחים ללמוד תורה. אולם, הלימוד עצמו אינו תכלית התורה אם הוא לא מכוון את האדם לראות את חסדי השם, ולהודות עליהם. בראיה זו זוכה האדם על ידי התורה שמספרת כי בימיו של חזקיהו המלך, וכידוע לא היו ימים שהיו בהם תורה כמו באותה תקופה, אך בכל זאת, לימוד התורה לא הביא את הגאולה. זאת, משום שהתורה שלמדו לא הביאה את עם ישראל לאמירת שירה על הניסים העצומים שראו.

ובאמת, עוד הרבה לפני שעם ישראל ראו את הניסים במפלתו של סנחריב, הם כבר היו צריכים לומר שירה רק על עצם העובדה שהם לומדים תורה… כל שכן אחרי אותו לילה שבא מלאך אלוקים והכה את מחנה אשור – מאה שמונים וחמישה אלף!!! רק הקצינים שבהם וכמה חיילים. על כאלה ניסים גלויים לא אמרו עם ישראל שירה, לכן אי אפשר היה להביא עדיין את הגאולה. דבר זה מראה שהם עדיין לא השיגו את התכלית – שהיא האמונה, ועדיין לא יצאו מאותה קליפה שנקראת בכיית חינם וכפיות הטובה.

לימוד התורה חייב להיות עם מטרה ברורה לאדם: הלימוד בא לתקן אותך! על זה כתוב בפרקי אבות (פרק חמישי): "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו. שלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו – עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע – עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא, שנאמר: להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהינום ויורדין לבאר שחת, שנאמר: ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".

משנה זו לכאורה תמוהה. לשם מה יש לתת סימנים בין תלמידיו של אדם רשע לתלמידיו של ראש המאמינים? האין אנחנו יכולים להבדיל ביניהם ללא הסימנים? הרי בלעם הרשע היה עובד כוכבים שנראה כמו מלאך חבלה, כולו חושך וטומאה. ולהבדיל בין הטמא לטהור – אברהם אבינו הקדוש נראה כמו מלאך אלוקים, מלא אור וקדושה, מלא יופי והוד שעוטפים אותו. אז יש בכלל לשאול על התלמידים? ברור שאלו ההולכים בדרכו של בלעם נראים כפי שהם נראים, לא קשה לזהותם…

התשובה לכך היא, שהמשנה לא שואלת מה בין התלמידים שהיו בפועל אצל בלעם הרשע לבין התלמידים שהיו בפועל אצל אברהם אבינו. עניין זה פשוט וברור. אלא, המשנה מדברת אל כל אחד מאיתנו. שידע האדם שאם יש בו את המידות הרעות הללו אז, למעשה, הוא תלמידו של בלעם הרשע. המשנה מלמדת אותנו שיכולים להיות שני תלמידים שלומדים באותה ישיבה ומתפללים באותו בית כנסת, ואחד הוא מתלמידיו של אברהם אבינו והשני תלמידו של בלעם הרשע – מצד המידות שלהם, כמו שהמשנה מפרטת: לזה יש רוח גבוהה ולשני יש רוח נמוכה וכן הלאה.

על אותו המשקל אומרת המשנה: "הוי מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כל מי שיש בו את המידות הטובות הללו הוא מתלמידיו של אהרון, אפילו שבפועל אהרון הכהן רחוק ממנו דורות רבים.

לפי זה גם מובן מדוע לא שאלו מה בין תלמידיו של בלעם לתלמידיו של משה רבינו, ולכאורה שאלה זו הייתה יותר מתאימה, שהרי בלעם היה בזמן משה. וגם לא שאלה המשנה מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידיו של נמרוד הרשע, שהיה מפורסם במידותיו המושחתות ובטומאה היתירה שהמשיך על עצמו, ולהבדיל – הביאו כדוגמא למידות נעלות את אברהם אבינו, שהתורה האריכה לספר בשבח מידותיו הטובות.

משה רבינו היה קודש קודשים, צדיק נורא ועצום, אולם התורה לא סיפרה כל כך על מידותיו, למרות שהיו לו מידות נפלאות. אבל על אברהם אבינו התורה האריכה בשבחה את כל המעשים – כיצד התנהג עם בניו, אשתו, הכנסת האורחים שלו, הדרכת אליעזר עבדו שימצא לבנו אישה בעלת מידות טובות וכן הלאה. כל עניין המידות נראה היטב אצל אברהם אבינו.

עניין זה הינו דבר יסודי בתיקון העולם – כל אחד צריך לשים את ליבו אליו ולראות לתקנו על הצד הטוב ביותר – כלומר את המידות. זאת, משום שיסוד היהדות היא תיקון המידות, כמו שמובן מהמשנה הנ"ל, שאם יש לאדם מידות מושחתות והוא מחפש את ה’אני’ שלו, אז אפילו שהוא נראה כלפי חוץ כיהודי לכל דבר, וייתכן שהוא נראה ממש חרדי ומדקדק בקלה כחמורה, אבל למעשה הוא יונק מהרב שלו, שהוא בלעם הרשע…

כאן המקום לעצור, ושכל אחד יתבונן על עצמו היטב וישאל: מי אני? מתלמידיו של מי אני? ובעיקר צריך לבדוק זאת בבית, משום שרק עם אשתו הוא יכול לדעת אם יש לו עין טובה או רעה, אם הוא ותרן או קפדן. רק עם בני ביתו אדם יכול לבדוק אם יש לו רוח גבוהה או נמוכה, אם הוא סבלני לכולם, אם אשתו מאחרות והוא צריך לחכות אז האם הוא מתעצבן או לא… גם בדרך בה הוא אוכל ושותה בבית, כשאף אחד לא רואה הוא יכול לדעת אם יש לו נפש רחבה המבקשת תאוות ומותרות, או נפש נמוכה והוא שמח בחלקו.

על חשיבות תיקון המידות אנחנו יכולים ללמוד מחורבן בית המקדש, בשתי הפעמים שזה קרה. חז"ל הודיעו לנו שבית המקדש הראשון נחרב בגלל עבירות חמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם, הוא לא עמד בחורבנו זמן רב. תוך שבעים שנה הוא נבנה! וזה רק בגלל סיבה אחת – אז הייתה אחדות בין עם ישראל. אולם, בית המקדש השני, שלא היו שם שום עבירות ולמדו תורה, עד היום לא נבנה, לצערנו הרב, וזה משום שסיבת חורבנו הייתה הפירוד שבעם ישראל – שנאת חינם. דבר זה עד היום לא השתנה, ואולי אף החמיר.

לא פעם שמעתי אנשים שאומרים שמאוד קשה להם להצטער ולבכות על חורבן בית המקדש, מכיוון שהם חושבים: מה, אני החרבתי את המקדש? אני בכלל יודע מה היה שם? אבל הגמרא (ירושלמי) אומרת לנו, שכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו הוא גרם שלא יבנה בימיו! לא רק כאילו נחרב בימיו אלא כאילו הוא זה שגורם שבית המקדש לא נבנה בימיו – הוא עדיין מחריב אותו אפילו עכשיו. למה? משום שלא תיקן את מידותיו הרעות שהביאו לחורבן בית המקדש. לכן, תיקון המידות הוא עיקר גדול בעבודה ותיקון העולם. שהרי, כל המידות מבוססות על האמונה. אפשר לדבר עם בן אדם אלף פעמים על המידות, אך כל זמן שהוא לא עובד על מידת האמונה הוא לא יכול לדעת מה זה מידות בכלל.

זו צריכה להיות כל מטרת האדם בלימוד התורה – להגיע לאמונה שלמה ולתקן את מידותיו, כי על ידי זה יזכה לטהר את ליבו מכל תאוות והבלי העולם הזה, משנאת החינם, התחרות והגאווה. רק כך יכול האדם להיות דבוק בהשם באמת. יהי רצון שנזכה לתורה שכזו ולומר תמיד שירה, ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.