אל תתנתק

מה מפריע לאדם וגורם לו ניתוק?
ה’אני’ שלו. וכש’אני’ בשטח, מן
הסתם אדם מרגיש המון מתח. אז
מתחילים המרדפים, הכישלונות
והטעויות…

רבי נחמן מברסלב כותב (ליקוטי מוהר"ן, תורה נ"א) שהשקר מזיק לעיניים בגשמיות וברוחניות. בגשמיות, כשפשוטו, נפגמת לאדם הראיה מכיוון שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו ‘מידה כנגד מידה’, ומכיוון שאדם משקר לכן עיניו משקרות אותו ומראות על קטן – גדול ועל גדול – קטן, על אחד – שניים ועל שניים – אחד, וכיוצא בזה, כפי השקר של האדם. וברוחניות, השקר מזיק לאדם שלא יראה את האמת. עיני השכל שלו נפגמות ואז הוא מאבד את הדעת להבחין בין שקר לאמת ובין חושך לאור. במילים אחרות, הוא טועה בעולם הזה ובעולם הבא.

ומהו השקר? ישנו שקר, פשוטו כמשמעו, כאשר אדם משקר ואומר על שחור לבן וכן הלאה. כמו כן ישנם דיבורים רבים שהאדם מוציא מפיו ואינו מבחין שהם שקר, כגון: דיבורי לשון הרע – הם שקר. דברי חנופה – הם שקר. דברים בטלים – הם שקר. ניבולי פה – כל שכן. ביזיונות, עלבונות וכדומה – הכל שקרים.

דברי כעס – הם שקר… בפרט דברי הכעס בהם אומרים לא פעם שקרים כדי לאיים. אחד התחומים שעניין זה בא לידי ביטוי הוא ב’חינוך’ ילדים, כאשר ההורים כועסים על הילדים (וכאן טועים הורים רבים ונכשלים בזה) ולא פעם מאיימים: ‘תראה מה אני אעשה לך’ וכו’, ובסופו של דבר אינם מקיימים את מה שאיימו (לא שהם צריכים לקיים חלילה, אך הדגש הוא על דברי השקר). כי ההורה, בודאי, לא מתכוון לעשות לילד את מה שאומר, הוא רק רוצה להפחיד אותו. אבל ב’שורה התחתונה’, הוא הוציא דבר שקר מפיו.

לצערנו הרב, ישנה עוד בחינה של שקר – דיבורי קדושה ותפילה שאדם אומר בלי להתכוון למה שאומר. אמנם הדיבורים שאומר הם בודאי דיבורי אמת, אבל הוא לא אומר אותם באמת ובכוונה. למשל, אדם אומר: ‘ה’ הושיע’ אבל הוא לא חושב – לא על ה’ ולא על הישועה, הוא סתם אומר את זה כי זה כתוב, אז הוא הוציא את הדיבור בשקר מפיו. כאשר אדם מתפלל ואומר את דיבורי התפילה הוא צריך באמת להתכוון למה שאומר, ואם אומר: ‘ה’ הושיע’, הוא צריך להתכוון לזה שמבקש ומשווע לה’ – שיושיע! וכשמבקש: ‘וחננו מאיתך חכמה, בינה ודעת’, צריך באמת לבקש מה’ ולהתחנן אליו שיחון אותו בחכמה בינה ודעת! וכן הלאה.

נמצאנו, שישנן מספר דרגות לשקר. יש את השקרים המפורשים שאומר ויש את כל הדיבורים האסורים. ובחינה נוספת, שלמדנו, היא – שאמנם אומר דיבורי אמת, תורה ותפילה, אולם לא אומר אותם באמת ובכוונה. כל אלה מזיקים לאדם לעיניו – בגשמיות וברוחניות. והעיקר לעניינינו הוא הרוחניות – המצב בו אדם מאבד את הכוח השכלי והנפשי לראות את האמת.

רבי נתן מברסלב כותב שכל אחיזת השקר היא מאחר הבריאה, אחרי שיצאה הבריאה מהכוח אל הפועל מיד נתהווה גם השקר, שעיקרו הוא כאשר שחושבים שיש ח"ו מציאות נפרדת מהבורא יתברך, ואין כוללים הכל באחדותו, שרק אחדותו היא האמת. שהרי, כל התורה כולה היא כדי שנזכה על ידי עבודתנו לכלול את הכל באחדות ה’.

מהרגע שבורא עולם ברא את העולם מיד נהייתה גם בחירה. כי לפני שברא את העולם היה הכל אחד ולא היה את עניין הבחירה. אולם, ברגע שברא את העולם הזה נהייתה בחירה, והיא: או – לזכות לדעת שלמרות שיש בריאה היא מכוחו של הבורא ובהשגחתו והנהגתו התמידית והכל עדיין אחד, כמו שלפני הבריאה היה הכל אחד כך גם אחר הבריאה הכל נשאר אחד. או – לחשוב שיש פה חילוק, ח"ו.

נקודת הבחירה היא למעשה שורש כל הטעיות שיש בעולם הזה, כמו שרואים לרוב, שהרבה בני אדם טועים וטוענים שעינינו רואות שיש טבע ויש חוקיות, ויש תאוות ויש בחירה חופשית לאדם לפעול כל מה שרוצה בעולם וכו’. כביכול, ישנה מציאות נפרדת מה’, ח"ו, שהיא הבריאה.

נמצא, שהבחירה לא התחילה רק כאשר השם ציווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת, אלא מרגע התהוותה. ברגע שהאדם נברא מיד נעשתה לו בחירה – אם לחיות את המציאות של אחדות ה’ – שאין עוד מלבדו וה’ אחד ושמו אחד. או – לטעות ח"ו בכל הטעויות הרבות של בני העולם, שיש בורא אבל יש גם בריאה והם שני דברים נפרדים חלילה.

כמובן, שזה היה רצונו של הבורא – שתהיה בריאה ואז גם תהיה בחירה ויהיה מקום לאדם לטעות, אם ירצה. אבל אם ירצה להסתכל על האמת – יראה את האמת! אם אדם ירצה ויטה את עצמו אל האמת ויבחר בחיים, כלומר לאחדות הבורא ויתקרב אליו, אז טוב לו. וכשהוא מתחבר עם האחד הוא כולל את כל הבריאה כולה באחד.

הלכה למעשה. עלינו לדעת ששורש הבחירה ונקודת הבחירה ההתחלתית שאחריה הכל הולך, היא אם האדם חי כדי לנפח את ה’אני’ שלו – שאז הוא מפריד את אחר הבריאה מאחדות ה’, וזהו השקר והיצר הרע. או, אם הוא חי כדי למחוק את ה’אני’ שלו – שאז הוא כולל את אחר הבריאה בקודם הבריאה, באחדות ה’, שזוהי האמת וזה היצר הטוב והחיים הטובים באמת.

אם אדם חי בשביל הדמיון של ה’אני’ שלו בעולם אז הוא חי בטעות, לכן גם הולך בכיוון הלא נכון והבחירה שלו בכל מיני עניינים תהיה מוטעית, כפי השקר שהוא מונח בו. זאת, משום שכל מחשבתו היא רק להתגאות (אני…), לפרסם ולעצב את ה’אני’ שלו. ולא רק, אלא אף אם הוא לומד תורה כל היום, אם הוא בוחר להגדיל את ה’אני’ שלו, אז אין הבדל בינו לבין זה שמגדיל את ה’אני’ שלו על ידי איסוף כסף או ריבוי תאוות וכדומה. שניהם מחפשים להיות ‘משהו’ ושניהם חיים בשקר, ובעיקר אדם הלומד תורה אך גם מחזיק מה’אני’ שלו – אז הוא חושב שיש שניים ח"ו.

הרבה אנשים מוכנים להודות שאין עוד מלבדו ושהעולם הזה הוא כצל חולף, אבל עד שזה מגיע ל’אני’ שלהם… על זה הם כבר לא יכולים לוותר. זאת כל נקודת הבחירה של האדם.

כללו של דבר, כל זמן שיש איזה ‘אני’ בשטח זו כפירה והאדם לא יכול לדעת את אחדות הבורא, כמו שאמרו חז"ל: אין אני והוא יכולים לדור… ועל זה אמר יעקב אבינו: "…אכן יש ה’ במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" – מתי האדם יכול לדעת שיש ה’? כאשר "אנוכי לא ידעתי", כשאין לו ‘אני’ ולא יודע משום ‘אנוכי’.

ידיעת האפסיות אינה מדרגה של מידת הענווה. אין זו ענווה כלל, אלא רק אמת פשוטה שכל אדם שעושה חשבון נפש אמיתי צריך להגיע אליה ולדעת שהוא לא שווה כלום בלי ה’. אבל עם ה’, אני שווה מאוד…

כשאדם יודע את הידיעה הפשוטה הזו, זו תחילת הבחירה הנכונה. זאת, כידוע, כל עבודתם של הצדיקים שבכל דור ודור. משה רבינו בודאי לא חשב מעולם שהוא רוצה להיות רבן של כל עם ישראל ולהוריד תורה ואף ששמו ייכתב בה. הוא שאף כל ימיו לדעת שהוא אפס וה’ עשה ממנו ‘משה רבינו’. גם אברהם אבינו אף פעם לא חשב להיות ‘אברהם אבינו’, הוא רק רצה לדעת שהוא אפס וה’ עשה ממנו ‘אברהם אבינו’. וכך, כל צדיק וצדיק לאורך כל הדורות חשב רק איך לחיות את האפסיות שלו, וה’ עשה ממנו צדיק גדול.

כך הוא הדבר לגבי כל אדם – לדעת מהי עבודתו ולחיות את האפסיות שלו, וה’ יעשה ממנו כטוב בעיניו. ה’ כבר יוביל אותו לשליחות שלו. ואדרבה, רק כשאדם ידע שהוא אפס רק אז יזכה שהשם יוביל אותו לייעודו בשלמות בעולם הזה. זאת, משום שהוא חי את אפסיותו ומבקש/מדבר/מתייעץ עם השם בכל דבר. אולם, ברגע שאינו חי את אפסיותו, אז הוא כל הזמן מלא ברצונות להיות כל מיני דברים שעולים במחשבתו והולך בשרירות ליבו, אך כשהשם מוליך אותו אחרת הוא לא רוצה להתבטל להנהגתו, וכך הוא לא יוכל להגיע לייעודו ושליחותו.

וכבר למדנו את ההבדל בין מי שחי את אפסיותו לבין אדם שלא. אדם שחי את אפסיותו מתפלל ומודה על כל דבר, ובעיקר – מתבטל לה’! כשלא הולך לו דבר מסוים, או כשיש לו עיכובים ומניעות, הוא לא נלחץ והוא לא נלחם אלא מדבר עם ה’ בנחת ומברר מה ה’ רוצה ממנו ומה הוא מרמז לו בכל מה שקורה לו.

אדם שיזכה לחיות את אפסיותו יזכה לחיות חיים מתוקים מאין כמותם. הוא הרי מחובר אל השם. אבל מי או מה מפריע לאדם בחיבור הזה? ה’אני’ שלו. ביטול ה’אני’ מזכה את האדם בדבקות בבורא. הוא עם השם. והבורא, הוא מקור כל הברכות והשפע, השמחה והנועם, המתיקות והטוב. לכן, כאשר הוא מחובר עם שם יש לו את כל המתיקות והאור שיכולים להיות.

הרבה אנשים חושבים שברגע שהם יוותרו על ה’אני’ הם יפסידו. אולם אין טעות גדולה מזו, ואדרבה, כל הסבל של העולם נגרם מהניתוק מהשם, שהוא מקור כל הטוב והחיים של העולם זה. וברגע שאדם מוכן לעשות את הוויתור הזה אז הוא מתחיל לטעום טעם אמיתי בחייו. או אז, ההצלחה מאירה לו פנים באמת.

השם יתברך יזכנו לחיות באמת הפשוטה הזאת ולהכיר אותו יתברך ולעשות נחת רוח לבורא עולם, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.