בית הספר לחיים מתחיל בבראשית

הורים רבים כל כך עסוקים בעצמם,
והילדים? היכן הם מונחים? ומה עם
האדם הזקוק לעזרה ולאף אחד אין
זמן בשבילו? אברהם אבינו אומר
לכולנו לעצור. יש דרך חיים אחרת.

ספר בראשית הוא ספר האמונה. למרות שכל התורה כולה מלמדת אותנו אמונה, זה נעשה באופן עמוק שלא כל אחד מצליח לראות. אבל ספר בראשית הוא כל כולו אמונה, וכמו שרש"י הקדוש כותב בתחילת פירושו ממש, שהתורה התחילה מבראשית ולא מ’החודש הזה’, המקום בו מתחילות המצוות, וכל זה כדי ללמדנו אמונה – שיש בורא לעולם, שהעולם שייך לו והוא מנהיג אותו כרצונו. וכן מובא בחיי מוהר"ן, שם רבי נחמן מברסלב מזהיר אותנו להתחזק באמונה הפשוטה בלי חקירות וכדוגמא לכך מציין את ספר בראשית, שאנו מאמינים בפשיטות ש"בראשית ברא אלוקים את השמים" וכו’. לכן, כל התורה וכל המציאות כולה תחילתן מנקודת האמונה.

מלבד היסוד הראשון של בריאת העולם, ממשיך ספר בראשית לספר לנו על האבות הקדושים ועל האמהות, מהם אנו לומדים מהי אמונה, יראה, ואת הנהגות אבותינו הקדושים בכל מידות האמונה. כללו של דבר, כל הספר כולו מתחילתו ועד סופו מלמד אמונה בצורה ברורה ופשוטה.

כאשר מגיעים לפרשת וירא רואים בצורה מדהימה את גדולתו של אברהם אבינו, שעל ידי זה זכה להיקרא ‘ראש למאמינים’ וממנו התחיל בניין העולם. דבר ראשון שנלמד מאברהם אבינו הוא – מהי עבודת ה’ באמת. אם אדם יהיה כנה עם עצמו ויודה על האמת, שאילו הייתה לו התגלות רוחנית עצומה, כגון שהיה מתגלה אליו אליהו הנביא, ותוך כדי השיחה עמו היה בא אליו חבר או מכר ומבקש להתארח אצלו, לאכול או לשתות – מה היה עושה? בודאי היה אומר לו בחיפזון: ‘תשמע! תבוא בפעם אחרת! עכשיו אני לא יכול בשום פנים ואופן לקבל אותך! מצידי תיקח מהארנק שלי כמה כסף שאתה צריך, לך למלון על חשבוני, רק אל תפריע לי עכשיו!’… אדם שדבק באמת ובמידת היושר יאמר בפה מלא שהוא לא היה עוזב את אליהו הנביא בשביל שום מצווה, בודאי לא בשביל הכנסת אורחים פורחים שאינך יודע מאין באו ולאן ילכו…

אבל זאת לא מידתו של אברהם אבינו, שזכה לגילוי שכינה והיה מדבר עם ה’ יתברך, כאשר ראה שהגיעו אורחים ביקש מחילה מהשכינה הקדושה ועזב את התגלות האלוקות שהיה עסוק בה, והלך להכניס אורחים! להביא להם מים לרחוץ את רגליהם ולהכין להם אוכל ומשקה!

אברהם אבינו מלמד אותנו באמת מהי עבודת השם, ושהשם יתברך בעצמו רוצה בה – שנעסוק במצוות מעשיות בעולם הזה, ובעיקר בכל הקשור לקירוב רחוקים. בזה יש לבורא עולם נחת רוח ותענוג יותר מכל השגה שישיג האדם. מדוע? משום שזאת נקראת עבודת ה’: כאשר אדם מוותר על ההשגות של עצמו וחושב על ה’, לכן פונה לקרב בני אדם לאמונה, לעשות חסד של אמת, ללמוד עם מישהו וכדומה.

זה מה שעשה אברהם אבינו כשראה את שלושת המלאכים, שבכלל נדמו לערבים, הוא עזב את ההשגות האלוקיות שלו והלך להכניס אורחים. בודאי שעיקר עסקו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים היה כדי ללמד אותם אמונה, כי מלבד החסד עצמו של הכנסתם בצל אוהלו הוא רצה לעשות איתם ועם העולם כולו את החסד האמיתי – ללמד אותם אמונה. אברהם אבינו ידע היטב שזה רצון ה’ וזו נחת הרוח הגדולה ביותר של הבורא – שכל בני העולם ידעו ויכירו אותו יתברך.

לכן, זהו המסר של אברהם אלינו: על האדם להיות מוכן לעזוב את כל ההשגות וההצלחות שלו, וללכת לדבר עם בני אדם כדי לקרבם לאמונה. שהאדם לא יעבוד את עצמו, לא יעמול רק בשביל להשיג השגות לעצמו: ללמוד או להיות גאון לעצמו, אלא כל ליבו יבער ברצון של איך להכניס עוד אמונה בעולם הזה, בעוד אדם, בעוד בריה של ה’. ואפילו אם זה בא על חשבון הלימוד שלו, על חשבון התפילה שלו – אם יצליח להכניס ולו רק נקודה אחת של אמונה באדם כלשהו בעולם הזה, זה יותר גדול מכל ההשגות האלוקיות ומכל לימוד וידיעה בתורה שמשיג.

ואם תשאל, כיצד ידע זאת אברהם אבינו? איך הגיע למסקנה ברורה (ונכונה!) שזו נקודת האמת? כיצד יכול היה לעזוב את השכינה בגלל אורחים? הרי לדבר זה בעצמו צריך השגה מיוחדת במינה. אלא, אברהם אבינו, מרוב שליבו בער לה’ לעשות רצונו, הכליות שלו יעצו לו מהי דרך האמת. וכך, כל מי שליבו בוער לעשות את רצון ה’ מבין את הנקודה הזו. הוא חש אותה בצורה מוחשית מאוד. הוא מבין ששווה לו לוותר על כל השגה וכל ידיעה ובלבד שיזכה לקרב נפשות תחת כנפי השכינה, להודיע את האמונה בעולם כולו, לפרסם את אלוקותו יתברך וכו’. קירוב של אדם אחד! ואפילו אם מקרב אותו רק מעט, שווה יותר מכל מה שיכול לעשות ולהשיג בעולם הזה.

הרי ברור שזה רצון ה’ יתברך: שכולם בעולם יכירו אותו יתברך ויקראו בשמו. אם כן, מה יועיל לה’ שאתה הצדיק הכי גדול ובעל ההשגה הכי גדולה – עף באוויר ממש כמלאך? מה עם כולם? כל העולם כולו ישקע באדמה ואתה הצלת את נפשך?

לכן, כל אחד צריך לקחת את המסר מאברהם אבינו ולהתנהג כמותו ולעסוק בקירוב רחוקים. וכאשר מגיע אליך אדם המבקש ללמוד איתך, עזוב את הכל ולמד איתו. אל תכאב את ‘אובדן’ ההספקים שלך – כן תצליח להספיק או לא אין זה משנה – אלא הפקר עצמך כמדבר בשביל עם ישראל. זה המסר של אברהם אבינו.

פעמים רבות מגיעים אלי אנשים ומספרים לי על הספרים – אחד מספר שהספר ‘בגן האמונה’ הציל את חייו, ואילו השני אומר לי שהספר ‘בגן השלום’ הציל לו את הבית, וכן הלאה. ואז אני שואל אותו: נו, ומה אתה עושה עם זה? אתה מפיץ את הספרים לעוד אנשים? היושר הרי מחייב זאת. כמו שבורא עולם הציל את חייך שלך בעזרת ספר זה או אחר, ומן הסתם הספר הזה הגיע אליך על ידי אדם שעסק בהפצתו, אז גם אתה צריך להיות שליח ולהציל עוד חיים, ובפרט כאשר אתה יודע מניסיון אישי מה כוחו של הספר ועל בשרך חשת את ההצלה שזכית בה מקריאת הספר. ובכלל, איזה חסד היה זה שהספר הגיע לידך…

המסר הראשון של אברהם אבינו הוא עצום מאוד ומקיף תחומים רבים. למעשה, את כל תחומי החיים. לדוגמא: חינוך הילדים. ישנם הורים שכל כך עסוקים בעצמם ובהשגותיהם, בקריירה וכדומה, והילדים המסכנים היכן מונחים? כאן בא אברהם אבינו עם המסר שלו ואומר לאב: סגור את הגמרא שלך. צא מהדבקות שלך. טפל בילדים שלך! למד איתם, תתפלל איתם, קרב אותם! ולאם: סגרי את ספר התהלים שלך, וכל שכן את הטלפון, וראי מה עם הילדים שלך, מה הם צריכים, אולי עזרה בשיעורים או שיחת נפש מרגיעה ומטהרת…

אדם חושב: אני בדבקות. אני צריך להשיג השגה זו או אחרת. אך עליו לדעת שההישג הראשון שלו בחיים, וההספק הכי חשוב, הוא להפיץ את דעת ה’ בעולם! כמובן שהאדם צריך בעצמו ללמוד ולהתחזק כדי שיהיה לו ממה לתת ולא לחשוב רק על עצמו, כמו שמספרת הגמרא (עירובין) על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שעד שלא שנה לו את המשנה ארבע מאות פעם!!! הוא לא קולט אותה… שלוש מאות ותשעים ותשע פעמים הוא לא מבין. בפעם הארבע מאות – מבין! וכך היה רבי פרידא עוסק עם התלמיד הזה כל יום וחוזר בשבילו על הלימוד ארבע מאות פעם, עד שהיה יודע את הלימוד. ומה תאמר? זו היא גדולתו של רבי פרידא? זו היא בודאי גדולה, נראה מישהו מנסה ללמוד משנה עם תלמיד ארבע מאות פעם… אבל רבי פרידא היה עוד יותר גדול מזה, הסכת ושמע הלאה:

יום אחד, לאחר שחזרו ושנו את הלימוד ארבע מאות פעם, בחן רבי פרידא את תלמידו והנה, התלמיד לא הבין! התפלא רבי פרידא, מה קרה לתלמיד? עכשיו גם ארבע מאות פעם לא הספיקו?… כששאל את התלמיד לפשר הדבר, אמר לו התלמיד שהיום, בתחילת הלימוד, ביקשו את רבי פרידא להשתתף בדבר מצווה והוא חשש שבגלל זה לא יהיה לרבי פרידא זמן לחזור איתו את כל הארבע מאות פעמים, לכן הוא לא היה מרוכז ולא הבין את הלימוד… כששמע זאת רבי פרידא, אמר לתלמיד: הירגע. אני לא הולך לשום מקום ולא זז מפה עד שאתה יודע ומבין את הלימוד. התלמיד נרגע ויכול היה להתרכז, ואז חזר רבי פרידא ושנה לו לאותו תלמיד ארבע מאות פעמים נוספות את הלימוד, עד שידעו על בוריו!

ואז, נעשה רעש גדול בשמים על גודל מסירות נפשו ונקודת האמת והחסד האמיתי של רבי פרידא, שהיה מוכן לוותר על זמנו היקר, כוחו ולימודו, ולהשקיע סבלנות אינסופית כדי שהתלמיד יבין וידע. לכן יצאה בת קול משמים ושאלה את רבי פרידא, מה רצונו בשכר המעשה הגדול הזה? שכל בני דורו יהיו בני העולם הבא, או שיוסיפו לו עוד ארבע מאות שנות חיים? ענה רבי פרידא: רצוני שיהיו כל בני דורי בני העולם הבא. יצאה בת קול משמים ואמרה: גם זה וגם זה יהיה! גם יוסיפו לרבי פרידא ארבע מאות שנות חיים וגם כל בני דורו יהיו בני העולם הבא!

רבי פרידא לא חשב על עצמו כלל, לכן זכה לאריכות ימים ולזכות את כל בני דורו לחיי עולם הבא. מסיפור זה צריכים אנו ללמוד לצאת לעם ישראל! לקרב רחוקים. ללמוד עם החלשים. לעסוק בהפצה! בפרט כאשר היום לא צריכים לדעת לדבר ולחזק, כי ישנו חומר מוכן לכך – דיסקים וספרים. כל שצריך הוא רק לצאת לעם ישראל ולהגיש את האוכל הרוחני, שכבר מוכן לכך. והעיקר – לחשוב על עם ישראל! שיהיה הלב בוער לה,’ ואז העצה האמיתית לעסוק בהפצה תבוא לבד. ה’ יתברך יזכנו, אמן כן יהי רצון.