אתה מחפש בכיוון הלא נכון

דיכאון, עצבות? לא פלא. אנשים חיים
מכוח הדמיון והציפייה שיום אחד הם
‘יהיו משהו’, אבל המציאות טופחת על
פניהם ומוכיחה להם שהם… כלום, והם
בכלל מחפשים בכיוון הלא נכון…

כאשר אנשים לומדים על מידת הענווה ועל כך שאדם צריך לדעת את אפסיותו – הם בדרך כלל נופלים לדיכאון. וזה ברור, הרי כל החיים מנפחים אותנו ומלמדים אותנו שככל שאנו יותר מלאים בגאווה זה הטוב ביותר. ולא רק, זה בעצם המסר של העולם! – להתמלא בגאווה כדי ‘להיות משהו’. כולם מקבלים חיות (מדומה כמובן) מה’אני’, אבל ברגע ששומעים שההיפך הוא הנכון – שכל תכלית האדם היא לדעת את אפסיותו, פתאום הדברים נראים אחרת. קשה לקבל את זה, אדם מרגיש שלקחו לו את כל חיותו ושמחתו…

אבל האמת היא, שההיפך הוא הנכון ורק מהענווה אפשר לקבל חיות ושמחה, כמו שנסביר בהמשך, והראיה לכך היא – שבני העולם מתהלכים על פני האדמה כשהם רוב הזמן מדוכאים, מכיוון שכל חיותם היא רק מהדמיון והציפייה שיום אחד הם ‘יהיו משהו’. אולם, המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה להם שהם… כלום. אדם לא מבין למה תמיד הכל מתהפך עליו, הרי אחרי הכל היו לו תוכניות וציפיות והוא נוחל רק אכזבות, למרות שהצליח להשיג אפילו את מה שקיווה להשיג אולם זה אף פעם לא כמו שדמיין שיהיה. וכל שכן כשלא הולך לו בכלל, אז הוא לגמרי מדוכא. זה מה שנקרא תעתועי הדמיון…

לעומת זאת, אדם עניו מקבל את חיותו מהחיבור שלו לבורא עולם. היש לך חיות יותר גדולה מזו? להיות מחובר לבורא עולם בעצמו? יש דבר חזק יותר, נפלא יותר וגבוה יותר מזה? היכן שכלו של האדם? הרי החיפוש אחרי כל דבר אחר הוא ממש כסילות. אדם שלא מחפש ומבקש את מידת הענווה, כלומר להתחבר לבורא עולם, ומעדיף לחיות עם הדמיונות שלו פשוט כסיל! אדם ללא שכל.

ברגע שטיפת גאווה חודרת לליבו של האדם, הבורא מיד מסתלק ממנו – אין אני והוא יכולים לדור ביחד… תועבת ה’ כל גבה לב. השם מתעב כל סוג של גאווה, לכן הוא עוזב את האדם וכביכול אומר לו: אתה רוצה להתגאות? אין בעיה, לא אפריע לך, אבל דע – אני לא יכול להיות איתך! אם לא נעים לך איתי, אלא לבד, אז תישאר עם עצמך. אם תחליט לראות את האפסיות שלך, אני אחזור ואהיה איתך. יש לך דבר גדול יותר מזה – להיות איתי? זאת לא מספיק גדוּלה בשבילך? לא דבר מספיק נעלה?…

כאשר אדם רודף אחר הדמיון של "והייתם כאלוקים", ורוצה בו, אז בורא עולם מניח לו משום שהוא לא מתחרה עם אף אחד. בורא עולם הוא תכלית הענווה לכן לא מפריע לו אם אדם חושב כך, ושיהיה לו בהצלחה…

זהו עיקר היצר הרע של האדם – להרגיש שהוא מציאות, כפי שהוסבר לעיל, שזהו דמיון מוחלט ומזה באים כל הפגמים והתאוות שמחזקים באדם את הרגשת ה’אני’ הדמיונית. לכן, אדם שאינו מחובר לבורא, שהוא המציאות והחיות היחידה, אין לו בעצם כלום, כי אין כלום בלעדי השם. וזה דבר נורא ממש שבני אדם חיים בדמיונות. רבי נחמן מברסלב קורא ליצר הרע ‘כוח המדמה’, מכיוון שכל כוחו ועניינו הוא רק להחדיר באדם דמיונות.

אז מה עושים? מה העצה לזה? איך מתגברים על הדמיונות המתעתעים בנו?

לימוד התורה – העצה הראשונה כנגד היצר הרע היא לימוד התורה, כמו שנאמר: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". לימוד התורה הקדושה מכניס באדם דעת ומוציא ממנו את הדמיונות. אבל זה קורה רק כאשר לומד תורה עם כוונה לראות את פחיתותו ושפלותו, כמו שרבינו כותב על הפסוק: "אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי" (תהלים מ’), כשאדם לומד בספר עליו למצוא את עצמו במסרים ובדברים שנכתבים שם, כלומר לקחת לעצמו מוסר. הלימוד בספר הוא סימן שאדם חפץ לעשות את רצון הבורא, "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" – זה הסימן שאת רצונך אלוקי חפצתי. לעומת זאת, אדם שלומד את התורה אך לא בכוונה הזו ואינו מבקש לראות את פחיתותו, זאת לא התורה שתעזור לו להיפטר מאותו ‘מנוול’. זה אמנם יותר טוב מ’ללמוד’ עיתון, אבל זה לא מה שיביס את היצר הרע שלו.

ולא רק, אלא שמהתורה אנו לומדים על המצוות וקיומן וגם כיצד לזכות ביראת שמים, וכל זה מוביל את האדם למידת הענווה. על זה אומר החכם באדם, שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, יג): "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". לא הגאווה, לא ה’אני’ המדומה ‘עושים’ את האדם, אלא יראה ומצוות, כלומר התורה.

קריאת שמע – אך מכיוון שעצת לימוד התורה לא תמיד עוזרת להיפטר מהיצר הרע, משום שהלומד לא יודע איך למצוא את הדעת בתורה, לכן חז"ל נתנו לנו עוד כמה עצות ואמרו, שאם לא הועיל לימוד התורה יקרא האדם קריאת-שמע: "שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד", כאשר אדם מזכיר את האמונה שהשם הוא אחד, אז היכן נותר מקום להתגאות? הרי כל שנייה ושנייה שאדם חי זהו נס בפני עצמו ועל זה אנו אומרים בתפילה "מלך ממית ומחיה", כי בכל רגע ורגע השם מחיה אותו. לא הטבע מחיה אותו, אלא רק הבורא. כשאדם חושב ‘אני חי’, כלומר מכוחות עצמו או הטבע ח"ו או מכל טיעון אחר, הוא לא חי, זה דמיון! כי הבורא הוא זה שמחיה אותו!

לזכור את יום המיתה – אם גם עצה מספר 2 לא עזרה, מכיוון שהאדם לא הצליח לכוון באמת שהשם אחד ואין בלתו, אז יזכיר את יום המיתה. יזכור שיום אחד הוא יגיע לקברו. נו, עכשיו היכן יש מקום להתגאות? ושוב, הרי כל שנייה ושנייה שאדם חי זהו נס בפני עצמו ועל זה אנו אומרים בתפילה "מלך ממית ומחיה", כי בכל רגע ורגע השם מחיה אותו. לא הטבע מחיה אותו, אלא רק הבורא. כשאדם חושב ‘אני חי’, כלומר מכוחות עצמו או הטבע ח"ו או כל טיעון אחר, הוא לא חי, זה דמיון! כי הבורא הוא זה שמחיה אותו!…

תפילה והתייעצות – והעצה הטובה ביותר לחיות במידת הענווה היא על ידי התפילה האישית – להתפלל אל השם ולדבר איתו, להתייעץ עמו בכל דבר. למשל, לפני השינה: ‘ריבונו של עולם, למדתי ממך שצריך להתייעץ איתך על כל דבר, אז זה מה שאני עושה עכשיו. בכל פעם שאני רוצה לישון אני מרגיש שקושרים אותו לחבלי שינה כאלה חזקים, עד שאני לא יכול להתנתק מהם, לא מצליח להתעורר ולזוז מהמיטה. ולא רק, אני מרגיש בשינה מתיקות כזו שאי אפשר לתאר. הלוואי והייתה לי הרגשת מתיקות מהתורה… אך מכיוון שאני יודע את אפסיותי ואין לי שום יכולת בעצמי להתגבר ולהתנתק מחבלי הדמיון הללו, אני מבקש ממך בורא עולם, תן לי עצה להתגבר על יצר השינה. נתק את חבלי השינה של היצר הרע ממני….’ וכן הלאה.

אם אדם יתפלל ויתייעץ עם בורא עולם על כל דבר בכל תחום מחייו, או-אז יראה כיצד הוא מתגבר על עוד ועוד דברים, מניעות ומפריעים למיניהם. כך זוכר האדם את אפסיותו, כשהוא פונה למי שנותן לו את הכוח להתגבר, את הכוח לחיות, ובעצם את הכל, וממנו, רק ממנו, מבקש עצה ועזרה. זו דרכם של הצדיקים שמראש יודעים את אפסיותם ומתפללים על כל דבר – וזוכים! אשריהם. לכן נתחיל כבר מעתה להתפלל: יהי רצון מלפניך ה’ יתברך, שתזכנו להתפלל תמיד על כל דבר, על כל צעד ושעל נתייעץ איתך ולעולם לא נשכח אותך. נזכה שתמשיך עלינו השגחתך בשלמות ותשרה השכינה בעולמך, ונזכה לגאולת עולם בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.