המסר לא היה רק לקין

בורא עולם לא מתייחס לכישלון, אלא
להתמודדות של קין איתו. למה
כועס ורודף את עצמך? נכשלת? זה
בסדר, נסה שוב. יש כאן מסר לכל
האנושות כולה, לא רק לקין.

הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו על פי התורה, ולכן, כל שבוע מתנהג על פי פרשת השבוע שחלה בו. אדם המיטיב להתבונן בזה רואה נפלאות – כיצד כל ההתרחשויות של השבוע הן על פי פרשת השבוע.

למשל, אם נתבונן על פרשת בראשית נראה כיצד מתחילה השנה. עד לפרשה זו היינו עסוקים בהכנות לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה – זה התחיל בימי אלול והסליחות, המשיך בעבודת התפילה בראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ימי סוכות הקדושים וצעקת ההושענות שהגיעה לשיאה בהושענא רבא, ובחיתום – על ידי השמחה והריקודים של שמחת תורה, שזו ההמתקה הגדולה ביותר מכיוון שיש לשמחה ולריקודים כוח להמתיק את כל הדינים יותר מכל הצעקות והבכיות.

מפרשת בראשית, שמתארת את תחילת בריאת העולם, ניתן ללמוד יסודות עצומים. אחד מהם הוא יסוד הענווה. תחילת בריאת העולם הייתה בסימן הענווה, כמובא ברש"י על מה שכתוב: ‘נעשה אדם וגו”. הקדוש ברוך הוא התייעץ עם מלאכי השרת בבריאת עולמו, דבר המראה על ענוותנותו יתברך, שהרי המלאכים בעצמם נבראים של הבורא אך הבורא בכל זאת הקטין עצמו, כביכול, והתייעץ עמם.

כאן רצה הבורא ללמד אותנו על מידת דרך-ארץ והנהגת אמת. כל אדם, תחילת ה’בריאה’ האישית שלו, כלומר הצמיחה הרוחנית שלו, מתחילה ממידת הענווה, שלא יתמלא בגאווה שהוא היודע והוא המבין והוא זה שלא צריך עזרה וייעוץ, שהרי אם הקדוש ברוך הוא, שבאמת אין גדול ממנו, הקטין עצמו והתייעץ עם ברואיו, כל שכן האדם שצריך לשתף את הקרובים לו ולבקש את עצתם ודעתם, כי יתכן מאוד שבמציאות הם גדולים וחשובים ממנו, וגם אם אינם גדולים ממנו יש ערך לדעתם וצריך לשתפם.

על יסוד הענווה ניתן להתבונן לאורך כל הפרשה, ולראות כיצד הכל תלוי במידה נפלאה זו, ואיך, לעומת זאת, חסרונה של מידה זו הוא הגורם לכל התקלות והנפילות: חטא אדם הראשון שהתחיל מחווה, שאילו הייתה לה נקודת ענווה שהיא בסך הכל נברא ויש בורא מעליה שברא אותה ובודאי רוצה רק את טובתה, היא לא הייתה מקבלת את לשון הרע של הנחש שהבורא, חס ושלום, עינו רעה בה ובאדם ולכן אינו מניח להם לאכול מעץ הדעת, מכיוון שאינו רוצה שיהיו כמותו – בוראי עולמות וכדומה, וגם לא הייתה נכנסת בה ובאדם תרעלת הגאווה של ‘והייתם כאלוקים’, אלא היו שמחים בחלקם כברואים ולא עוברים על רצון ה’.

יש הרבה מה לומר בעניין זה, אך אנו נתרכז במה שנראה בהמשך הפרשה – בחטאו של קין. כאן נלמד יסוד חשוב מאין כמוהו לכל החיים. יש סוג של גאווה שהוא הגרוע מכל וממנו כל הנפילות מתחילות – גאוות הרדיפה העצמית! מה זה אומר? שתחילת כל נפילה של האדם היא לא מעצם הכישלון או הטעות שעושה, אלא דווקא מהרדיפה העצמית שיש לו כאשר הוא לא מרוצה מעצמו, לכן הוא כועס על עצמו ועל כל העולם כולו. זה עיקר וכלל היצר הרע של האדם – הרדיפה העצמית! ואילו לא הייתה לאדם רדיפה כזאת לא היה לו למעשה יצר הרע כלל. ונסביר זאת:

כאשר הקריבו קין והבל כל אחד את קרבנו לפני ה’, ראה קין שקרבנו לא התקבל. מה הייתה תגובתו? חרה לו ונפלו פניו. כאשר הקדוש ברוך הוא פנה אליו להוכיחו הוא לא הוכיחו כלל על קרבנו, שלא היה ממיטב פירותיו אלא מהפסולת, אלא אך ורק על הרדיפה העצמית שלו: ויאמר ה’ אל קין: למה חרה לך? ולמה נפלו פניך?…

שימו לב! הקדוש ברוך הוא בכלל לא התייחס לכישלון של קין בהבאת הקרבן, אלא אך ורק לדרך שבה קין קיבל את כישלונו – בכעס ורדיפה עצמית – למה נפלו פניך?! למה אתה רודף את עצמך, מתייאש, כועס ולא מרוצה?! ‘הלא אם תטיב שאת’ – הרי יש לפניך עדיין אפשרות לעשות טוב, ואם תזכה ותעשה טוב אחרי הכישלון אזי – שאת – אז תתעלה עוד יותר מהבל שהצליח כבר מההתחלה. כשאדם מקבל את הכישלון שלו בסבר פנים יפות ולא נופל מהרצון, אלא מתחזק לעשות עוד טוב, הוא זוכה למעלות גבוהות יותר מאותו אחד שהצליח מיד, כמו שמובן ממאמר חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד…

לאן הובילו הרדיפה העצמית, הכעס והייאוש את קין? לדבר הנורא מכל – רצח אחיו הבל. אילו לא היה רודף את עצמו ומקבל את הכישלון, כלומר מבין שאני בסך הכל בן אדם עם יצר רע שהפעם ניצח אותי, אך מעתה לא אפול בידיו (לרדיפה עצמית) אלא אתעורר ללמוד מהטעות שלי, אתגבר ואנצח את היצר כדי להיטיב לעשות…. – אם היה חושב כך בודאי שלא היה רוצח את הבל, אלא מתעלה יותר ויותר. כך הוא הדבר לגבי כל אדם ואדם – עליו ללמוד, להבין ולדעת שעיקר היצר הרע שלו הוא עניין הרדיפה העצמית, שמובילה אותו לכל הפגמים הנוראים שישנם ר"ל, עד כדי רציחה ממש. כאשר אדם לא ירדוף את עצמו, אלא יחיה באמונה ובשמחה, וזו למעשה ענווה, יזכה רק להתעלות.

פגם הרדיפה העצמית הוא הוא פגם הגאווה של ‘והייתם כאלוקים’, שנכנס כארס באדם וחווה על ידי עצת הנחש הקדמוני. עניין זה ניתן אף לראות בחכם, ממעשה מחכם ותם (סיפורי מעשיות מאת רבי נחמן מברסלב). החכם בעל הגאווה האיומה כעס על עצמו ואמר: "עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה נזדמנה לי טעות!" – אני כזה חכם איך נפלה לידיי טעות?… רדיפה זו נוגעת באדם כאשר הוא לא מקבל את המציאות שלו כנברא, הרי הכישלון וחוסר ההצלחה מזומנים לו תדיר כמו שכתוב באותו פסוק התוכחה שאמר ה’ לקין: "לפתח חטאת רובץ" – מדוע אתה מתפלא וכועס מהכישלון? החטא והכישלון תמיד רובצים לפתחך ואין לך אלא להשתדל להיטיב את מעשיך מכאן ולהבא. ה’ יתברך בכלל לא כעס על קין שהביא לו קרבן מהפסולת, ה’ הרי יודע היטב שיש לאדם יצר הרע, אלא שקין היה צריך להבין זאת. ה’ אמנם לא קיבל את קרבנו, כי באמת היה זה קרבן פסול אבל לא כעס על כך, אלא ציפה שקין יבין את טעותו ויטיב את מעשיו להבא, וזה מה שאמר לו: נכון, לא עשית טוב, בפעם הבאה תעשה טוב… אבל למה נפלו פניך? זה כבר באמת פגם. אתה לא מוכן לקבל את המציאות על היותך נברא, מציאותך המוגבלת? הרי זו הגאווה של ‘והייתם כאלוקים’.

לכן חשוב לזכור היטב את העיקרון הנ"ל: עיקר הפגם של האדם הוא אך ורק על ידי הרדיפה, ששורשה מן הגאווה של ‘והייתם כאלוקים’. בגלל גאווה זו אדם כועס כשאינו מצליח, והוא לא כועס רק על עצמו אלא על כל הסובבים אותו. אך אם הייתה לו ענווה היה מיישב את דעתו ומבין ש’אני בסך הכל נברא. אז לא הצלחתי, לא קרה דבר נורא. אשתדל להבא רק להיטיב, אני הרי לא אלוקים ואני לא חייב להצליח בכל דבר מיד בפעם הראשונה. אני בסך הכל בן אדם… ואדרבה, כאשר השם יראה שגם לאחר הכישלון אני ממשיך ומנסה לעשות לו נחת רוח, ה’ יאהב את זה’…

אך העניין הוא, שפגם זה לא מתחיל דווקא בכישלון. ישנם אנשים רבים שגם ללא כישלון מסוים אף פעם לא מרוצים, ותמיד רודפים את עצמם עם מחשבה שהם לא מוצלחים ומה שהם עושים לא טוב, לכן הם גם לא שמחים. מנקודה זו נפילתם עצומה! פעמים רבות, לאחר שאני משוחח עם אנשים ניכר שכל הבעיה שלהם נבעה רק מרדיפה עצמית, וכאשר ה’ עוזר לי להראות להם את כל הנקודות הטובות שיש בהם ואת כל הדברים שיש להם לשמוח בהם, אז כל הסתכלותם על החיים משתנה מן הקצה אל הקצה. הם מבינים שלא רק שאין להם על מה לבכות ולהתלונן, אלא עליהם לשמוח בחלקם. הרבה אנשים היו מקנאים בהם על כל הטוב בו הם זוכים.

עניין זה נוגע לכל אדם בלי יוצא מן הכלל – אם יסתכל על חייו באמונה ובעין טובה, הוא יראה שיש לו על מה לשמוח ושהוא יכול לעבוד את ה’ בכל דבר שעושה ויעלה מעלה מעלה. ראו מה מספר המדרש על חנוך, שעלה בגופו לשמים ונעשה מלאך מט"ט, שלמעשה מנהל את כל הבריאה: חנוך היה סנדלר, הוא הכין נעליים. אלא שבכל תחיבה ותחיבה של חוט התפירה היה מכוון שיזכו ללכת עם נעליים אלו בדרכים טובות… כוונות פשוטות וטהורות ולא מסובכות שעל ידן זכה להתעלות והגיע למעלה עצומה שאיננו יכולים להשיג בדעתנו.

אז גם אם אתה סנדלר, נהג או שר בכיר בממשלה, גם אם את מנהלת, מזכירה או עקרת בית – אם תכוונו במעשיכם לעבודת השם, כוונות פשוטות וטהורות, תזכו להתעלות עצומה.

כי על כל דבר אפשר להסתכל בשתי דרכים:

עין שלילית – רדיפה עצמית, אין ערך למעשיי ושום דבר לא שווה כלום, אז ברור שאני לא מוצלח. להסתכלות כזו של אדם על עצמו, אפילו יהיה אדם שכל כולו מעשים טובים ומצוות, תוביל אותו למסקנה אחת בלבד – שום דבר לא שווה בעיניו. והתוצאות? ייאוש, דיכאון ואיבוד היכולת לשמוח במעשים פשוטים.

עין חיובית – התבוננות על כל דבר שאתה עושה עם הידיעה שזהו רצון השם, ולכוון לעשות בזה טוב ולשמוח תמיד בחלקנו, כי על זה אמרו חז"ל, על מאמר החכם באדם: ‘בכל דרכיך דעהו וגו” – בכל תנועה של האדם, גם כשאוכל ושותה וכו’, יכוון לעבוד את ה’. רק הסתכלות כזו תעלה את האדם מעלה.

עתה, כשאנו נמצאים בראשיתה של השנה, נתחיל אותה כולנו עם נקודת ענווה ונבקש מהבורא שיעזור לנו וירחיק מאיתנו את פגם הרדיפה העצמית, כדי שנזכה להיות אך ורק שמחים בחלקנו ונתעלה. ובברכת תהיה שנת עליה – ראשי תיבות תש"ע – עולמית ונצחית, אמן כן יהי רצון.