לחיות עם התפילה

 

 

צריכים לדעת, שכל החיים הטובים של האדם תלויים בתפילה שלו, בצורה שבה הוא מתפלל. כי התפילה היא הפותחת לאדם את כל השערים, וכאשר האדם מתפלל בכוונה, הוא משלים כך את כל חסרונותיו, וזוכה לשמחה, לזיווג, לשלום בית, לפרנסה בקלות ובשפע, לחכמה, לבנים טובים וכו’. בקיצור – לכל הישועות.

 

מאחר וגם היצר הרע יודע את כל זה, לכן הוא מפעיל את כל כוחות הסיטרא אחרא להתנגד ולהפריע לאדם בתפילתו, כמו שרואים בחוש, שתיכף כשאדם עומד להתפלל מיד קופצות עליו כל המחשבות הזרות שבעולם. וכל הטרדות שיש לו עולות בזיכרונו, והוא שוקע בכל מיני מחשבות וחשבונות, עד שהרבה פעמים הוא מגיע לסוף התפילה והוא מגלה שהיצר הרע פשוט לקח לו את כל התפילה. זה דבר שלא קורה כמעט בשאר הדברים שבקדושה שעושה, כגון בזמן הלימוד וכדומה, שעל פי רוב האדם מצליח להתרכז במה שעושה, וכל שכן כשעוסק בענייני העולם הזה, שלא מצוי כלל שיהיו לו מחשבות זרות ובלבולים, ואדרבה, בעניינים אלו הוא מתרכז כל כולו, ומתמלא במרץ ובחיות…

 

התקנה לכל הבלבולים הללו שיש לאדם בתפילתו, היא שימשיך את עצמו לַאמת, כמובא בליקוטי מוהר"ן (תורה ט’): "כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי בָּאִים מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּקְלִפּוֹת וּמְסַבְּבִין אוֹתוֹ, וְנִשְׁאָר בַּחשֶׁךְ וְאֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אֵיכָה ג): "סַכּתָ בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה", וּכְתִיב (תְּהִלִּים י"ב): "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן", שֶׁהָרְשָׁעִים, הַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, מְסַבְּבִין אוֹתוֹ… וְדַע, שֶׁיֵּשׁ פְּתָחִים הַרְבֵּה בַּחשֶׁךְ הַזֶּה לָצֵאת מִשָּׁם…אֲבָל הָאָדָם הוּא עִוֵּר וְאֵין יוֹדֵעַ לִמְצא הַפֶּתַח.

 

וְדַע, שֶׁעַל-יְדֵי אֱמֶת זוֹכֶה לִמְצא הַפֶּתַח, כִּי עִקַּר אוֹר הַמֵּאִיר הוּא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כ"ז): "ה’ אוֹרִי וְיִשְׁעִי"; וְעַל-יְדֵי שֶׁקֶר הוּא מְסַלֵּק אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת כ): "לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ לַשָּׁוְא", כִּי עַל- יְדֵי שָׁוְא מְסַלֵּק אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, כִּי "דּבֵר שְׁקָרִים לא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָיו" (תהלים ק"א) אֲבָל עַל-יְדֵי אֱמֶת, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא שׁוֹכֵן עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמ"ה): "קָרוֹב ה’ לְכָל קוֹרְאָיו לְכל" וְכוּ’; וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עִמּוֹ, הוּא מֵאִיר לוֹ אֵיךְ לֵיצֵא מֵהַחשֶׁךְ הַמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה’ אוֹרִי". ע"כ.

 

כי האמת היא עצם אור ה’, והקדוש-ברוך-הוא נכסף לאמת, והוא כביכול מחפש היכן נמצא בעולם הזה איזה אדם שאומר את מילות התפילה באמת, במתינות, מילה במילה – שחושב על כל מילה קודם שמוציא אותה מפיו ואומר אותה בכוונה, עם כל הלב, ואז הוא יתברך, כביכול, בא ושוכן אצל אותו אדם שמתפלל באמת, ועל ידי זה מאיר לו אור ה’, ונמצא שזה שהתפלל ‘שמונה עשרה’ עם אמת, הוא גרם להשראת השכינה בעולם, כי הוא המשיך בתפילתו את אור ה’ לכל העולם.

 

לכן האדם צריך להשתדל בכל כוחו לומר כל מילה באמת. כגון, כשאומר את המילים: "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", יכוון באמת, שהוא זקוק באמת לחכמה בינה ודעת, והוא מבקש עכשיו באמת מאת ה’ יתברך שיחונן אותו בחכמה בינה ודעת, ויאמר מילה במילה עם הפסקה בין כל מילה למילה: חננו… מאתך… חכמה… בינה… ודעת… כדי שיהיה לו זמן לחשוב היטב על המילה הבאה שרוצה להוציא מפיו, כי אנשים כערכינו, חייבים לחשוב על המילה קודם שמוציאים אותה מפינו, אחרת המילה יוצאת בלא מחשבה, היינו בלא כוונה.

 

למעשה, כדי לעמוד ‘שמונה עשרה’ כראוי – שיהיה לו פנאי לומר כל מילה עם מחשבה וכוונה, צריכים בין ארבעים דקות – לשעה, ואז האדם יוצא מהתפילה שמח! עם אמונה! עם לב נקי! עם זיכרון! עם מוח צלול! והוא זוכה לזיווג, דהיינו – אם הוא רווק, הוא מוצא כפשוטו את זיווגו ומתחתן, ואם הוא כבר נשוי, הוא זוכה לשלום בית אמיתי. כי כל עניין הזיווג ושלום הבית, הכל לפי התפילה של האדם כמובא בתורה ט’ הנ"ל, שלפי הזיווג שגורם בתפילתו, כן זוכה לזיווגו. וכן הוא כבר לא צריך לחשוב על פרנסה, הוא רק צריך לחייך והוא ימצא כסף בכיס שלו… כמובא שם, שכפי שהאדם מפרנס לאביו שבשמים בתפילתו, כן נותנים לו פרנסתו. ויוצא, שבמקום לבזבז שעות רבות במחשבות על פרנסה, דבר שמלווה בעגמת נפש ודאגות וכו’, ובמקום ללכת ולהסתובב או לעמול מצאת החמה ועד צאת הנשמה – הוא רק השקיע שעה אחת על תפלת ‘שמונה עשרה’ בכוונה…

 

האדם הוא למעשה טיפש גדול, והוא לא מבין איזה רווח עצום הוא מפסיד כשאינו משקיע כוחות להתפלל בכוונה. ה’ יתברך נתן לנו כזאת מתנה, שיש לנו שלושה זמנים ביום לעמוד לפניו בתפילה בכוונה ולהשלים את כל חסרונותינו, וצריך שלכל הפחות ינצל האדם אחת מההזדמנויות הללו, ויתפלל את אחת מתפילות ‘שמונה עשרה’ באריכות ובכוונה. לאן האדם ממהר? אדרבה, כל הדברים שבגללם נדמה לו שהוא צריך למהר, הם בעצמם הסיבה שלא ימהר. כי אם ממהר בשביל פרנסה – כבר למדנו שכפי התפילה כך תהיה פרנסתו, לכן הדעת נותנת שאם יש לו טרדת הפרנסה, אזי צריך שיתפלל בכוונה ולא ההיפך – שיברח מהתפילה… וכן על זו הדרך בכל הטרדות שיש לו, שהן העילה שלו למהר בתפילה, מכל הטרדות הללו הוא יכול להינצל אם רק ישקיע זמן בתפילה.

 

ובאמת, כל הסיבות שהאדם ממהר בתפילתו הן תחבולות היצר הרע, וכל אדם יכול לראות בחוש, שברגע שסיים את התפילה לפתע הוא כבר לא ממהר, והוא יכול להאריך בשיחה עם חבריו וכדומה, או לשבת ולאכול בנחת פת שחרית, וכך עוברים ימיו של האדם כשהיצר הרע גונב לו את כל תפילותיו, כמעט בלא יוצא מן הכלל, שבכל פעם שעומד להתפלל, יש לו סיבה למה היום הוא אנוס, ועכשיו אין זמן וכו’.

 

והעיקר, זה דווקא תפילת ‘שמונה עשרה’, כי היא עיקר התפילה. ואף שאנו מחזקים תמיד את אמירת פסוקי דזמרה בנחת ובשירה, כל זה הוא רק בתור הכנה לעיקר, שהוא תפילת העמידה. ונמצא, שהאדם מכין עצמו בכל מיני אופנים – טובל במקווה, אומר קרבנות, שר את ההללויות וכו’, כשסוף כל סוף מגיע לעיקר – הוא מריץ את תפילת ‘שמונה עשרה’ במהירות…ובורח…

 

זו טיפשות גדולה – כמו אדם שמכניסים אותו לאוצר המלך ואומרים לו: אסוף ככל יכולתך, והוא חוטף כמה מרגליות במהירות ובורח… כמובן שהמלך מסתכל עליו ברחמנות… הוא רצה לתת לאדם הזה כל טוב, והאדם בא, כמו משוגע, טרף את המילים במהירות, ומיד הגיע ל"עושה שלום במרומיו", וברח… כבר הגעת לאוצר המלך! אתה יכול לאסוף אוצרות! לאן אתה ממהר עכשיו?!

 

זו הזדמנות שחוזרת שלוש פעמים ביום, ו"מתפספסת" שלוש פעמים ביום… בתפילת שחרית – צריכים למהר, המלאכה מרובה. מנחה – צריכים להזדרז ולחזור, זה ללימודים וזה לעבודה. ערבית – צריך למהר, כבר מאוחר… וזה הכל שקר, והאדם פשוט מרמה את עצמו שלוש פעמים ביום, במשך שנים על גבי שנים, כי תמיד הוא ממהר, ותמיד יש לו סיבה לא להתפלל באריכות.

 

כמה חבל על ההפסד הגדול והעצום הזה! איזה הבדל יש בין חיים שעוברים ככה, בלא שיתפלל לעולם תפילה בכוונה, לבין חיים שמכריח את עצמו ומתפלל לפחות פעם אחת ביום תפילה כמו שצריך, וכל שכן אם זוכה להתחזק ולא לוותר על שום תפילה בכוונה, איזה חיים אחרים אלו, יפים ומאירים כל כך!

 

וזה ההבדל בין הצדיקים לשאר בני העולם – שהצדיקים משקיעים זמן וכוח בתפילת ‘שמונה עשרה’ ולא נותנים ליצר הרע לגנוב להם את התפילה, וכמו ששמעתי ממורי ורבי הרב אליעזר ברלנד שליט"א, שתמיד היה מתפלא על כך שלא מתפללים בכוונה, והעיד על עצמו, שמימיו לא עברה עליו תפילת ‘שמונה עשרה’ בלי שיתאמץ לכוון בה, וממש לא יכול להבין: מה זאת אומרת?! להגיד תפילת ‘שמונה עשרה’ בלי כוונה!?

 

וכן הוא בכל הצדיקים, ללא יוצא מהכלל, וכמו שמספרים על בעל ה"טורי זהב", שהיה למדן עצום וגאון, שבסוף ימיו התארגנו כמה נשים צדקניות לקנות לו טלית מהודרת שתחליף את הטלית הבלויה שבה היה מתפלל, והוא לא הסכים לכך בשום אופן, באומרו: טלית זו תעיד עלי בבוא יומי, שמעולם לא הייתה לי מחשבה זרה בתפילתי…

 

וזה כל עניין הגלות הנוראה שבה אנו שרויים, הן הגלות הפרטית והן הכללית, הכל מחמת שאין מתפללים בכוונה. כגון, בעניינים פרטיים – אם היה האדם מבקש באמת: חננו מאתך חכמה בינה ודעת, והיה חוזר על המחלים הללו שוב ושוב, כמו שאדם שבאמת מרגיש את החסרון שלו אמור לבקש, בודאי היה הקדוש-ברוך-הוא מרחם עליו ומשלים לו את חסרון הדעת, שמשם כל הצרות שלו. ובכלליות – אם היה האדם עומד ב’שמונה עשרה’, ומתפלל על גאולת ישראל, כגון שהיה עומד בברכת "בונה ירושלים", ואומר את המילים בכוונה, ומבקש באמת: ותבנה ירושלים! וחוזר על המילים שוב ושוב, בודאי תפילתו הייתה מקרבת מאוד את הגאולה.

 

לכן כשאנו מבקשים בתפילת ‘שמונה עשרה’: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", צריכים אנו לכוון שיתגלה האור של התפילה, שבה תלויה כל הגאולה, כי זו עיקר כוונת הברכה הזאת, מאחר וכל עניינו של דוד המלך הוא התפילה, כמובא בספרים, שדוד המלך זה תפילה, כמו שכתוב: "ואני תפילה", וזו הסיבה שה’ בחר בו להיות משיח, כי "משׁיח" זה מלשון "משֹיח" – מדבר, ועיקר מה שהמשיח ילמד את עם ישראל זה להתפלל, כמו שאמר רבינו הקדוש שמשיח ילמד את עם ישראל איך מתפללים ‘שמונה עשרה’ "נקי", כלומר בלי שום מחשבה זרה אחת.

 

וזה שאנו מבקשים שם עוד, באותה ברכה: "כי לישועתך קיווינו ה’, וכו’", שמבקשים את הישועה והגאולה של ה’ כביכול, שתתגלה מלכותו, וכולם יקראו בשמו ויאמינו, שרק הוא יתברך קובע הכל, והכל בהשגחתו, וכל חסרון רק הוא יתברך יכול להשלים, שכל זה הוא למעשה האור של התפילה.

 

הקדוש-ברוך-הוא מנהיג את העולם והוא קבע חוקים בעולם, והוא קבע שכל הגאולה תבוא רק על ידי התפילה, כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן (תורה ז’): דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה – היינו חסרון תפלה, כי אמונה זו תפילה, כמו שכתוב: "יהי ידיו אמונה", ותרגם אונקלוס: פרושות בתפילה. ולכן אנו מבקשים: שעם ישראל יתקרבו כבר לעניין של התפילה, ויתגלה האור של התפילה, ויתגלו אותם הצדיקים שמגלים את העניין של התפילה, ומלמדים את העניין של התפילה, ומעוררים את העניין של התפילה, ומאירים את האור של התפילה.

 

וזה מה שמובא בשם האר"י ז"ל, שהגאולה האחרונה לא תהיה בחסד אלא בזכות – שיהיה מגיע לנו להיגאל, וזה רק על ידי ריבוי תפילות, שעם ישראל יתפללו כל כך הרבה, עד שתהיה להם כבר הזכות להיגאל.

 

כי הגאולה הראשונה – גאולת מצרים – שבא אנו עוסקים עכשיו בפרשת השבוע, הייתה כולה חסד חינם, ואף על פי שעם ישראל צעקו, כמו שכתוב: "ויזעקו ותעל שוועתם וכו’, וישמע אלוקים את נאקתם וכו’", אבל הם צעקו מעט מאוד, ואחרי הכל הגאולה הייתה בחסד, כמובא בכל הספרים. אבל הגאולה האחרונה שאנו מצפים לה, תהיה על ידי ריבוי תפילות בלבד, בזכות ולא בחסד.

 

נמצא, שזה כל מה שחסר בשביל הגאולה – תפילה! כי תורה יש בדורנו, ברוך ה’, כמו שלא הייתה בשום זמן, שבכל יום יוצאים עוד ועוד ספרים חדשים, ויש דיסקים וקלטות, ויש מוּדעוּת, וישיבות רבות, וכולם לומדים – נשים, בחורים וכו’, וזה הולך וגודל בחסדי ה’, אבל אסור לשכוח את העיקר, שהתורה שלומדים צריכה להביא את האדם לתפילה, לאמונה, להגיד תודה רבה על כל דבר, להאמין, לשבח, שזו התכלית, וזה למעשה האור של התורה, שהאדם ידבק בה’, יזמר לה’.

 

לכן כל אחד צריך להתחזק בשלושת התפילות, ולהתפלל כל ‘שמונה עשרה’ בכוונה, ולא יתעצל לעמוד שעה ארוכה בכל תפילת שמונה עשרה, ולפחות באחת מהן. וכן צריכים להתחזק בשעה התבודדות, ולצעוק אל ה’ ולבקש ממנו שירחם עלינו ויגאל אותנו.

 

ה’ יתברך יזכנו להשקיע כוחות בתפילה, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.