רוצה שהשמש תמיד תזרח בביתך?

 

 

 

נשות ישראל הן יקרות מאוד בעיני השם יתברך, וכמו שלמדנו במאמרים הקודמים, יש להן מעלות רבות וסגולות מיוחדות שכל היהדות עומדת עליהן – האמונה הפשוטה, מסירות הנפש, כח התפילה הבוקע מלב רך, החכמה המיוחדת, הרגישות, ועוד ועוד.

 

והנה כגודל המעלה והחשיבות של נשות ישראל, כך גם גודל ההתגברות של היצר הרע להחליש את כוחן שלא יוכלו לעמוד במשימות הרבות המוטלות עליהן. התכסיס המועיל ביותר שמצא יצר הרע בשביל כך, הוא העצבות והיאוש. כל אשה יודעת היטב שישנם זמנים שבהם היא מרגישה שהכל כל כך חשוך לה, עד כדי כך שהיא כבר לא מוצאת שום טעם לחיות, חס ושלום, וכמובן שאז כל הבית היהודי מתפרק ח"ו.

 

לפני שניגש ללמוד כיצד להנצל מן היצר הרע של העצבות, נתבונן על חייה של אסתר המלכה ונראה מה הם הנסיונות שבהם היתה צריכה לעמוד וכיצד היא עברה אותם.

 

צריכים לציין שכל העניין של לקיחת אסתר לארמון אחשוורוש קרה כמה שנים לפני הגזרה של המן הרשע, כך שלא היה למרדכי ולאסתר שום מושג שיש בזה צורך לגאולה של עם ישראל, אלא נראה על פניו שסתם כך באו עבדי המלך בפקודת מלכם העריץ וחטפו למרדכי את אשתו.

 

והנה אסתר המלכה היתה כבת שבעים כאשר נלקחה לארמונו של המלך אחשוורוש. כל אחת תשער בנפשה  איזה נסיון הוא זה – אשה יראת שמים בתכלית, דבוקה בהשם, עסוקה בענייניה, אחרי שגדלה כל ימיה בביתו של מרדכי צדיק הדור – ולפתע היא מוצאת את עצמה נלקחת לביתו של מלך עובד עבודה זרה לאחת משתי אפשרויות: או שתהיה אשתו, או שתהיה הפילגש שלו!

 

בשעת משבר וירידה שכזו בודאי היצר הרע בא לאסתר עם כל הכוחות שלו כדי להפיל אותה בדעתה – כמו שהוא בא לכל אחד כאשר הוא במשבר – והתחיל להציף אותה במחשבות של יאוש ועצבות: תראי מה השם עשה לך! הוא זרק אותך לידיים של הגוי הזה, מה יהיה איתך כאן? איך תשמרי על יהדותך? מי יעשה לך קידוש? שלא לדבר על זמירות שבת! מה יהיה עם ליל הסדר? תראי איפה את נמצאת! בבית עבודה זרה, כולם מדברים כפירות, ניבולי פה…

 

זהו זה! כאן את תגמרי את החיים שלך! את רשעית! אחרת השם לא היה עושה לך את זה. השם שונא אותך! הנה תראי מה את עושה! את לא לומדת, לא מתפללת, לבושה כמו גויה, מבזבזת את הזמן! תסתכלי על עצמך לאן נפלת! אשה בגיל שבעים! בושה וחרפה!

 

ואלה הן דוגמאות בודדות מכל סוגי נפילת הדעת והיאוש שהיצר הרע יכול היה בקלות להכניס לליבה של אסתר המלכה, וברור שהיתה לה התחזקות גדולה כנגדו, כי אם היא היתה שומעת בקולו ונופלת בדעתה אזי היא לא היתה אסתר המלכה הצדיקה שבזכותה נגאלנו, אלא אסתר מיואשת ושבורה שאף אחד לא היה יודע עליה, ובטח שלא היתה זוכה לכל מה שזכתה, לגאול את עם ישראל ולכתוב את מגילת אסתר, ולא היה לנו פורים וכן הלאה.

 

גם מרדכי היה בנסיון דומה שהרי לקחו ממנו את אסתר, דבר שנראה כאסון נורא, ובודאי היצר הרע בא להחליש את דעתו: תראה איזה דינים יש עליך! השם יתברך כועס עליך! מה אתה יושב בשקט ומסכים לכך? סימן שאתה רשע! אם היית צדיק, השם יתברך לא  היה עושה לך דבר כזה וכו’ וכו’.

 

כללו של דבר, אם מרדכי ואסתר היו נופלים בדעתם, לא היה לנו לא פורים ולא פסח ולא כלום…

 

אז איך באמת אסתר התחזקה?

 

אסתר התחזקה בדרך הפשוטה ביותר – האמונה. היא אמרה לעצמה כך: המציאות היא שאני נמצאת פה. אז זה רצון השם שאני אהיה פה! השם החליט שאני אהיה פה וככה הוא רוצה שאני אעבוד אותו – מפה. אולי רוצה שאעלה מכאן ניצוצות קדושה שנפלו למקומות הנמוכים והמגונים הללו, אולי צורך אחר יש בהיותי כאן, מה שבטוח הוא שיש כאן עבודה שאני צריכה לעשות. לקדוש-ברוך-הוא יש את החשבונות שלו מדוע הוא רוצה שאני אהיה כאן, ומכאן אני אתחזק ומכאן אני אעבוד אותו כמה שאני יכולה!

 

היא היתה יכולה להסתכל על זה אחרת: השם לא אהב אותי, נפלתי, וכיוצא בזה מחשבות של יאוש. אבל היא הלכה עם עבודה של התחזקות: השם תמיד אוהב אותי, ואם הוא רוצה שאני אהיה במקום הזה ובמציאות הזאת מה אכפת לי? הכל לטובה. השם רוצה שאני אעבוד אותו בתנאים הקשים האלו, וגם פה אני בידיים שלו. ובזכות התחזקותה ושהיתה בשמחה היא זכתה שכל גאולת ישראל יצאה על ידה!

 

וכן מרדכי הלך עם התחזקות ולכן הגאולה באה על ידי שני צדיקים אלו שהתחזקו ועשו את העבודה בתנאים ובמציאות שהשם נתן להם. 

 

וזהו שיעור חשוב לכולם כמה צריך האדם להתחזק בכל מצב. לפעמים אדם צריך להיות במקום שלא נוח לו לעבוד בו את השם כגון בבית חמיו וכד’ או כל גלות אחרת שחייב לשהות באיזה מקום שאינו לרוחו לעבודת השם שלו או לחיים בכלל, ואם אינו הולך עם התחזקות הוא מיד נופל בדעתו והוא בטוח שמכאן הוא לא יכול לעבוד את השם. והוא רוטן: איך אני אעבוד את השם בתנאים האלו? אין לי לימוד, אין לי תפילה, איזו גלות, איזה חושך, איפה השם שם אותי? מה הוא רוצה ממני? להפיל אותי? לדחות אותי מהקדושה? כנראה אין לי זכות, אני רשע וכו’.

 

ואף על פי שהגלות שהוא נמצא בה היא ‘קצת’ יותר טובה מלחיות בבית אחשוורוש, בכל זאת הוא לא לוקח את עצמו לעבודה של התחזקות אלא צולל מטה מטה לזרועות היאוש כשהוא משתף פעולה עם היצר הרע כמו שה המובל לטבח…

 

אבל כאמור, ישנם שני היבטים להסתכל על כל דבר. והאדם חייב להסתכל על כל מה שעובר עליו בדרך של אמונה, בהתחזקות, בצורה חיובית: יש לי כאן בירור, יש לי כאן עבודה לעשות, השם רוצה שככה אני אעבוד אותו, זו הנחת רוח של השם שאני מתגעגע אליו מהמקום הזה וכדומה.

 

ודע, שכאשר האדם מקשר עצמו אל האמונה, אזי אין מקום ומצב שבו הוא לא יכול לעבוד את השם, כמו שכותב רבינו הקדוש (למ"ת נ"ו):

 

"כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ’ כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג): "צוּר לְבָבִי" וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל"ג): "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי"-שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ. נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי, אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל".

 

כמו שראינו עם אסתר המלכה, שהמקום הנורא שנמצאה בו והמצב הנורא שהיתה נתונה בו לא הפריעו לה להשיג מדרגות גבוהות עד לרוח הקודש, וזה מחמת שהיה לה לב מלא אמונה, שפירושו שהיה מלא באלוקות וממילא התקיים בה העניין המובא כאן, שכאשר יש לאדם לב אין שייך אצלו מקום כלל.

 

והנה כל אדם יש לו יצר רע לרדוף את עצמו, ובמיוחד הנשים – היצר הרע מתלבש עליהן הרבה יותר בעניין זה מכיוון שהן עסוקות בהרבה מצוות מעשיות ומעורבות יותר עם העולם הגשמי, ולכן צריכות הן מאוד להתחזק ולהתגבר על היצר הרע של הרדיפה העצמית.

 

לעתים הרדיפה העצמית כל כך גוברת עד שהאשה כבר אינה יכולה לזוז מרוב העצבות והיאוש האוחזים בה. כמו שהיה מעשה שבאה אשה אחת אל הרב והתלוננה לפניו: אני לא יכולה לעשות כלום, לא להגיד תהלים, לא להתפלל! מה השם רוצה ממני? מדוע אינו מניח לי לעבוד אותו? על מה אני צריכה לעשות תשובה?

 

אמר לה הרב: השם יתברך לא רוצה ממך כלום, אדרבה, הוא מאוד מרוצה ממך ומתפאר בך! את היא שאינך מרוצה מעצמך ורודפת את עצמך כל היום, ולכן את כבר לא מסוגלת אפילו להגיד פרק תהלים מרוב העצבות שיש לך. השם יתברך רק רוצה שתתני חיוך ותשמחי בעצמך.

 

את שואלת על מה לעשות תשובה? תתני חיוך! זו התשובה שאת צריכה לעשות. כי לחזור בתשובה זה לחייך. למה? כי שמחה זו אמונה. כשאדם מחייך זה ביטוי לאמונה שלו, שהוא יודע שאין עוד מלבדו, ושהוא בידיים הטובות של השם, שהשם אוהב אותו, משגיח עליו ומנהיג אותו, וגם כל הנפילות והכישלונות הם מאיתו יתברך ולטובה, לכן מי שרוצה לחזור בתשובה צריך קודם כל לתת חיוך ולתת לבורא עולם להנהיג אותו.

 

אז מה אני צריכה לעשות? שאלה האשה.

 

אמר לה הרב: את צריכה להבין שהתשובה מתחילה עם חיוך ובשביל זה את צריכה לראות את הנקודות הטובות של עצמך ולדעת שאת טובה.

 

אני טובה? שאלה האשה. אני מלאה עוונות ופגמים ועצבות, ואני צועקת על הילדים והורסת אותם ומשגעת את בעלי. במה אני טובה?

 

את טובה! אמר לה הרב. את מלאה מצוות ומעשים טובים ומסירות נפש ורצונות וכיסופים. תגידי בפה מלא: אני טובה.

 

האשה התחילה לגמגם. היא פשוט לא הצליחה להוציא את המילים האלו מהפה, כל כך היצר הרע הרגיל אותה להסתכל על החסרונות שלה, והכניס אותה לרדיפה עצמית עד שהיא הגיעה לדימוי עצמי שלילי נורא.

 

דיבר עמה הרב באריכות וחיזק את נפשה עד שהצליח להוציא ממנה חיוך ואת המילים: אני טובה. ואחר כך גם הדריך אותה כיצד לעשות התבודדות נכונה של נקודות טובות והודאה, והאשה הלכה לה לביתה מעודדת ושמחה.

 

עתה מובן מה היא האזהרה החריפה שהזהיר רבינו ללכת עם תורה רפ"ב, התורה המצווה על האדם למצוא ולחפש בעצמו תמיד את הנקודות הטובות ואת המעשים הטובים שלו ולשמוח בעצמו עימהם, כמובא:

 

"כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם, לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל-יְדֵי-זֶה כַּנַּ"ל אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’ וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל-יְדֵי-זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’ כַּנַּ"ל, אֲזַמְּרָה דַּיְקָא הַיְנוּ זְמִירוֹת וְנִגּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי שֶׁמְּלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל:

 

וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מְאד לֵילֵךְ עִם הַתּוֹרָה הַזּאת, כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְבַל יאבַד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רב בְּנֵי אָדָם שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עִקַּר רִחוּקָם הוּא מֵחֲמַת מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת, מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים בְּעַצְמָם גּדֶל קִלְקוּלָם שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו, וּמֵחֲמַת זֶה הֵם נוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, וְרֻבָּן מְיָאֲשִׁים עַצְמָן לְגַמְרֵי, וְעַל יְדֵי זֶה אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה כְּלָל, וְאֵינָם עוֹשִׂים אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת עֲדַיִן עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַשְׂכִּיל מְאד עַל דָּבָר זֶה.

 

כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת שֶׁבְּדַעְתּוֹ, אַף- עַל-פִּי שֶׁהוּא מֵחֲמַת מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה בֶּאֱמֶת, עִם כָּל זֶה, הַנְּפִילָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ, וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו עַל-יְדֵי-זֶה, הַכּל הוּא רַק מַעֲשֵׂי בַּעַל דָּבָר, שֶׁמַּחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ כְּדֵי לְהַפִּילוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. עַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק מְאד, לֵילֵךְ עִם הַתּוֹרָה הַזּאת לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ בְּעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט טוֹב וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְכוּ’ כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי-זֶה יְחַיֶּה וִישַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ, וִיצַפֶּה לִישׁוּעָה עֲדַיִן, וְיוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה’, בִּבְחִינַת אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לָשׁוּב בֶּאֱמֶת אֶל ה’ כַּנַּ"ל".

 

נמצא שההתבודדות הראשונה שעל האדם לעשות היא ההתבודדות של חיפוש ומציאת נקודות טובות עד שיוכל לזמר ולשיר להשם כמבואר בתורה נ"ד:

 

"לְהִתְבּוֹדֵד בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לָשׂוּחַ עִם לְבָבוֹ, וּלְחַפֵּשׂ הָרוּחַ טוֹבָה, דְּהַיְנוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, לְבָרְרָם מִתּוֹךְ הָרוּחַ רָעָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נִגּוּן הַנַּ"ל…וְאָז יָכוֹל לִשְׁפּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי ה’, …בְחִינַת: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נכַח פְּנֵי ה’.

 

"עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי" שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְעוֹרְרִין לָשׂוּחַ עִם לְבָבוֹ מִתַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי לָעוֹלָם הַבָּא, וּלְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ, כְּדֵי לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי-זֶה כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא, לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ רָעָה, וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה כַּיָּדוּעַ".

 

מובן מכאן, שלפני שהאדם מתחיל לחשוב על התבודדות של חשבון נפש או תשובה וכדומה, צריך הוא לפני הכל לברר את הרוח הטובה מתוך הרוח הרעה, וזה על ידי שיחפש וימצא בעצמו נקודות טובות וישמח בעצמו. רק אחרי שיש לאדם רוח טובה, שמחה, אושר, רק אז יכול להתחיל עם סוגי התבודדות שונים, הודאה, תשובה, חשבון נפש, תיקון המידות וכיוצא בזה.

 

אבל כל עוד הוא לא שמח בעצמו, אסור לו לעשות שום דבר מלבד חיפוש הנקודות הטובות שבו וזו היא תשובתו בשלב זה, וזו העבודה שהבורא מבקש ממנו לעשות, כי הבורא רוצה קודם כל שיהיה האדם שמח, כמו שכותב רבינו (למ"ת מח), שאפילו אם האדם הוא באמת כמו שהוא, מלא בפגמים וכו’, תיכף כשרוצה לחזור בתשובה אזי היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות. כי כמו שכבר כתבנו ‘תשובה’ היא קודם כל לחייך, ואחרי כן הקדוש-ברוך-הוא כבר מוליך את האדם.

 

לכן כל אשה צריכה לקחת כלל זה כיסוד שאין לעבור עליו: הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות בכל התבודדות הוא למצוא בעצמה נקודות טובות ולשמוח בעצמה עד שתוכל להגיד בפה מלא: אני טובה! וגם אם היא תצטרך את כל השעה כדי להגיע לזה, וגם אם זה ימשך כך ימים ושנים, היא צריכה להשקיע את כל ההתבודדות רק על זה, ולא תעבור לשום עבודה אחרת עד שהיא תהיה בשמחה אמיתית.

 

השם יתברך ישמח את נשות ישראל ואת כל עם ישראל, ונזכה כולנו לשמוע בקולו של רבינו הקדוש ללכת תמיד עם הנקודות הטובות, ובזכות זה נזכה בודאי כולנו לתשובה שלמה ולגאולה שלמה, במהרה בימינו אמן.