לרשעים תהיה תקווה?

הבשורה “הקשה”

המורֶה גדי עמד בפתח חדרו של המנהל בחרדה ובעיניים דומעות, מתחנן אליו שירחם על יוסי, התלמיד הסורר, שהפיל את חִיתִיתוֹ על כל בית הספר. יוסי לא היה כבשה תמימה. לא היה יום שבו לא היה יוסי מכה באלימות כמה וכמה מתלמידי בית הספר, מידי יום היו תלמידים רבים חוזרים הביתה בוכים והיו מגיעים בבוקר בפחד בגללו. כשהיה יוצא לחצר, הייתה החצר מתרוקנת. המנהל הזמין את ההורים של יוסי והשעה אותו כמה וכמה פעמים, עד שכלו כל הקיצין והוא החליט לסלקו לצמיתות מבית הספר.

 

הבשורה “הקשה” על סילוקו של יוסי, עוררה את רחמיו של המורֶה גדי. הוא לא היה יכול לסבול את “הסבל הנורא” של יוסי, והוא החליט לגשת אל המנהל ולהתחנן על כך שיוסי לא יסולק. מובן מאליו שהמנהל לא מילא את בקשתו —

 

מה אתם חושבים על הסיפור הזה? האם יש מקום לרחמים על יוסי? האם הבקשה של המורֶה גדי מוצדקת, או שמא סירובו של המנהל הוא המוצדק? האם לא עדיף לרחם על כל ילדי בית הספר שמוּכים מידי יום על לא עוול בכפם? מה המורֶה הזה רוצה בדיוק, לרחם על יוסי כדי שימשיך להתעלל בתלמידים?!

 

ולרשעים תהיה תקווה?

השאלות האלה לא קשות על המורה גדי, אלא על אברהם אבינו עליו השלום. על מי אברהם מתפלל? על אנשי סדום שהם רעים וחטאים לה’ מאוד! כורתים כפות רגליים, ומתעללים למוות בנותני צדקה, ומכשירים כל עוולה מוסרית. רעים לשמיים וגם רעים מאוד מאוד לבריות. האם שייך להתפלל להצלתם?!

 

האם הצלה של סדום היא רחמים או אכזריות? גם אם היו אלף צדיקים בתוך העיר ואברהם באמת דואג רק לצדיקים שבתוך העיר, לא חסרות דרכים למקום להציל את הצדיקים כפי שהוציא את לוט מתוך ההפיכה, ולחסל את הרֶשַע מן השורש, מדוע אברהם אבינו מתעקש: “ונשאת לכל המקום בעבורם”?

 

וכי אתה מרחם על רשעים ארורים שמתקבצים כל העם מנער ועד זקן כדי להתעלל באורחים, ואתה לא מרחם על כל הסובלים והמוכים והנרצחים?

 

טוב, אז מובן היטב מדוע ה’ לא קיבל את בקשתו. אבל מה אברהם אבינו חשב לעצמו?

 

וקשה הרבה יותר לקרוא את דברי הזוהר הקדוש בפרשת השבוע שאומר שאברהם אבינו לא התפלל כמו שצריך, וזו לשונו: “אברהם לא עבד שלימו כדקא יאות”, אם משה רבינו היה מתפלל על אנשי סדום, הוא היה פועל ומבטל את הגזירה וסדום לא הייתה נהפכת, כמו שהיה יכול להתפלל אפילו על הרשעים ועל החוטאים בחטא העגל במסירות נפש. ועל זה אומר הזוהר: “אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות, דא משה”.

 

מה כתוב כאן?! וכי הזוהר הקדוש אומר שזה דבר טוב להתפלל על חוטאים ורשעים ולהשאיר את הרֶשַע בעולם, חלילה?!

 

הדברים תמוהים וקשים מאוד וטעונים הסבר.

 

טענה המתקבלת

נחזור למורֶה גדי ונסדר מחדש את טענתו באופן שתוכל להיות מובנת ואפילו מתקבלת.

 

המורה גדי ניגש למנהל ואמר לו: “תראה, מנהל יקר, אני מאמין שכל תלמיד ביסודו הוא טוב וישר ורוצה לעשות טוב. יוסי הוא לא ילד רע, אלא הוא ילד שרע לו. תן לי הזדמנות להיות חוֹנך אישי של יוסי, לשוחח אתו, ללמוד אתו, לשחק אתו, לקרב אותו – ואתה תראה איך יוסי ישתנה ויַפְנֶה את כל האנרגיות שלו לכיוונים טובים וחיוביים ויהיה לך הרבה מאוד נחת ממנו. זה תהליך שאולי ייקח קצת זמן, אבל הוא בוודאי יקרה!”

 

זה כבר נשמע אחרת לגמרי. אני לא מאמין שהמנהל לא היה מקבל טענה שכזאת.

 

להתחבר גם עם הגרוע ביותר

בשבועיים האחרונים דיברנו על כך שכל יהודי הוא נשמה קדושה וטהורה. כך הוא צריך לראות את עצמו וכך הוא צריך לראות את זולתו.

 

וזה ההבדל הגדול שבין הצדיקים.

 

נֹח היה צדיק, אבל לא האמין בעצמו וגם לא האמין בבני דורו, כפי שהרחבנו, ולכן לא קירב אף אחד ואת עצמו בקושי הציל.

 

אברהם אבינו עליו השלום האמין הרבה הרבה יותר, ולכן היה מקרב אלפים ורבבות ונבחר להיות זה שממנו ייצא התיקון לעולם. ואפילו באנשי סדום האמין אברהם אבינו, והיה בטוח שהצדיקים יוכלו להשפיע על הרשעים ולהחזירם למוטב ורק בגלל זה עמד והתפלל! הוא לא רצה חלילה שהחוטאים יינצלו כדי שימשיכו לחטוא. בשום פנים ואופן. אבל גם הוא בשלב מסוים איבד את התקווה והפסיק להתפלל.

אבל משה עלה ונתעלה למדרגות כל כך גבוהות בהשגה של הנשמה של היהודי. הוא הבין באמת מה זה יהודי, עד שהיה מקשר ומחבר את עצמו ומוסר נפשו אפילו על הגרוע שבגרועים והפחות שבפחותים. כמו שאומר רבי נחמן:

 

“משה קשר את עצמו אפילו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם… משה היה מאסף ומייחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפלו עם הפחוּת שבפְּחוּתים… אפילו כשאני רואה אחד מישראל, שסג (=שנסוג והתרחק) מכול וכול (=לגמרי) מהקדוש ברוך הוא, אף על פי כן צריך אני שנהיה יחדיו – צריך לייחד ולקשר עימו, כמו שעשה משה, כי יש בחינת אלוקות אפילו בדיוטא התחתונה, אפילו בעשרה כתרי דמסאבותא… נמצא שבפחות מישראל –  יש בו בוודאי איזה אלוקות, ועל ידי זה אני יכול להיות יחדיו עמו”.

 

המסר המשולש

ויש כאן מסר חזק מאוד גם לאדם כלפי עצמו, וגם כלפי זולתו, וגם חיזוק לתפילה בכל מצב.

 

כלפי עצמך דע לך, משה רבינו, שהוא הרב של כל עם ישראל – מאמין בך, מקשר עצמו אליך, גם אם אתה שקוע בעשרת הכתרים של הטומאה, כלומר גם אם אתה נמצא במקום הרוחני הגרוע ביותר. גם אם היית איש סדום חלילה, משה היה מקשר עצמו עליך ומוסר עצמו עליך.

 

ולמה? וכי משה רוצה שתמשיך לחטוא?! חלילה!

 

אלא בגלל שמשה רבינו מאמין בך שאתה בעל כוח גדול ושיש לך נשמה קדושה ושאתה בוודאי יכול להשתנות ולהיות צדיק גמור!

 

לכן גם אתה תאמין בעצמך ולעולם לעולם אל תתייאש, תמיד תזכור מי אתה ואיזו נשמה יש לך, ותמיד תזכור שכל הרע שאתה רואה בך – לא שייך אליך כלל וכלל. ותמיד תזכור איזה כוח אדיר יש בך, כפי שכתבנו בשבועות הקודמים. וכך אתה בוודאי תזכה לבטל את כל הרע ולעשות נחת רוח לה’ יתברך.

 

רוצה ה’ לזכות את ישראל

וכלפי הזולת, אל תשפוט ואל תדון לכף חוב אף יהודי. תאמין בכל יהודי. תאמין בנשמה היקרה שבקרבו. תאמין שה’ לא חפץ במות המת, הוא חפץ שיאמינו בבנים שלו ויתפללו עליהם ויקרבו אותם באהבה. ייתמו חטאים ולא ייתמו חוטאים!

 

ובנוגע לתפילה, תתחזק תמיד להתפלל על כל ישועה. אף פעם אל תחשוב “אני לא ראוי”. אתה ראוי, ואתה אהוב, כי בתוך תוכך אתה צדיק גמור וקדוש, וה’ רוצה לתת לך את כל הטוב שבעולם, ואתה יכול לצאת מכל הרע שלך ולחזור בתשובה שלימה.

 

כבר למדנו בשבוע שעבר שלחשוב “אני לא ראוי” זו ענווה פסולה ואסורה שאינה ענווה כלל אלא מוחין דקטנות. במקום זה תחשוב: “אני ראוי, אני בן של מלך מלכי המלכים, הנשמה שלי חצובה מתחת לכיסא הכבוד והיא קדושה וטהורה ושום חטא ועוון לא שייך אלי כלל, אני מסוגל להיות צדיק גמור”. וזה ייתן לך את הכוח גם להיות גיבור חיל ולהשתנות באמת וגם שיתקבלו כל תפילותיך ובקשותיך לרצון.