לקבל מחדש

פרשת השבוע פותחת בעניין מעשה המנורה. אחד הכלים המורכבים ביותר להכנה היה המנורה. במנורה היו הרבה פרטים מורכבים ועדינים שכולם היו צריכים להיעשות באומנות מיוחדת ממקשה אחת של זהב ללא חיבורים, והזהב היה במשקל מסוים ומדויק. ידועים דברי חז"ל במדרש, שמשה רבנו ע"ה נתקשה במעשה המנורה, ולא ידע כיצד לבצע מלאכה כל כך סבוכה, ולכן הראה לו הקב"ה באצבע את מעשה המנורה, ומאחר שעדיין נתקשה, אמר לו הקב"ה, משה, קח כיכר זהב ותשליך לאש והמנורה תיעשה מאליה בדרך נס. וזה לשון המדרש:

 

 

את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע שנאמר: 'וזה מעשה המנורה מקשה זהב', כלומר, 'מה קשה' היא לעשות, שהרבה יגע בה משה. כיוון שנתקשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: טול כיכר זהב והשליכו לאור (=לאש) והוציאהו והיא מעצמה נעשית, שנאמר: 'וכפתוריה ופרחיה, גביעיה וקניה ממנה היו' – מכה בפטיש ומעצמה נעשית, לכך הוא אומר: 'מקשה תֵיעשה', מלא יו"ד כתיב (האות ת' מנוקדת בצירי בלשון סביל), ולא כתיב תַעשה (בניקוד פתח בלשון פעיל), כלומר מֵעצמה תיעשה. נטל משה את הכיכר והשליכו לאור, אמר משה ריבונו של עולם, הרי כיכר בתוך האש, כשם שאתה רוצה כן תעשה. מיד יצתה המנורה עשויה כתיקונה, לפיכך כתיב: 'כמראה אשר הראה ה' את משה, כן עשה משה את המנורה', אין כתיב כאן, אלא 'כן עשה' סתם, ומי עשה? הקדוש ברוך הוא. עד כאן לשון המדרש.

 

 

 

מקשה ה"שפת אמת": אם לבסוף נעשתה המנורה מאליה, מדוע היה צריך ה' יתברך להראותה למשה? ומתרץ: עשיית המנורה הייתה מעשה מורכב שלא היה בכוחו של משה, ומשה רבנו לא ידע איך לעשות את המנורה, אבל הייתה לו עוד בעיה, שהוא אפילו לא ידע מה לרצות, למה לשאוף. לכן כשה' יתברך הראה לו את המנורה, אז הוא התחיל להבין מה לרצות ונהיה לו רצון לעשות בדיוק כמו שה' הראה לו, ועל ידי הרצון הזה זכה שבסופו של דבר נעשתה המנורה מאליה בדרך ניסית, ואם לא היו לו רצונות לא הייתה המנורה יכולה להיעשות.

 

 

 

מחדש ה'שפת אמת' יסוד נפלא, שעיקר העשייה היא על ידי הרצון בלב ונפש באמת. וזה נכון בכל דבר ודבר, שכאשר אדם רוצה באמת בלב ונפש, ומכוח הרצון שלו הוא מתחיל לעשות מה שהוא יכול לעשות – שאר העבודה שאינו יכול לעשות נגמרת מאליה! ה' יתברך עושה בשבילו, והעבודה נעשית מעצמה ולא בכוחך.

 

 

 

אם כן, מדוע ציווה ה' יתברך דבר בלתי אפשרי? אלא בונה ה'שפת אמת' קומה נוספת, שהמנורה היא יוצאת מכלל כל המצוות כדי ללמד על הכלל כולו, דהיינו על כל התורה והמצוות כולן, כמו שכתוב ברייתא של ר' ישמעאל: "וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". וממעשה המנורה אנו לומדים שכמו שמעשה המנורה אינו בכוח אנושי, כן הדבר בכל הדברים שבקדושה שכולם אינם בכוח האדם, כי איך ייתכן שייצור שפל כמו האדם יעשה נחת רוח לאין סוף ברוך הוא? וכמו שבמעשה המנורה כתוב: "השליכו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית" – כן הוא בכל מצווה, של כל איש ישראל. כי ודאי אין בכוח האדם לעשות רצונו יתברך, רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו. דהיינו שבאמת האדם – אין בכוחו לעשות שום מצווה, בדיוק כלשון רבנו הקדוש בשיחות הר"ן: "מי שיודע מעט מגדולתו יתברך איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך. ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך". אלא מה כן ביד האדם? האדם צריך לעורר את רצונו ולהגיע לרצון חזק ותקיף, ואחר כך זה ממילא ייעשה הכול, אפילו בניסים גלויים אם יש צורך. תמיד תהיה לו הסייעתא דשמיא.

 

 

 

רואים את זה בחוש. יש אנשים שלא היו מצליחים לגמור את החודש, והם התחילו להתעסק בבנייה של בית כנסת או ישיבה או בכתיבת ספר תורה או לארגן סלי מזון לאברכים וכדומה, והם מצליחים מעל ומעבר לכל ציפייה ומעל לכל היגיון, אם תשאל כל אחד מהם: 'מה סוד ההצלחה שלך?' יענה לך: 'תאמין לי, לא עשיתי כלום. זה הכול נעשה לבד, אני בעצמי לא מבין איך…'

 

 

 

זה נכון לכל מי שיש לו איזה מפעל רוחני גדול. תשאל אותו איך זכית, הוא יחשוב, יתבונן ויגיד לך: "לומר את האמת, אני לא יודע. זה בכלל לא ביכולות שלי ולא בכלים שלי לעשות את מה שעשיתי. ממש לא. זה פשוט נעשה מאליו". הנקודה היא רק הרצון, שאדם ירצה ברצון חזק ותקיף ויעשה מה שהוא מסוגל, ומשמיים כבר יעזרו לו וייתנו לו את הכלים ואת כל מה שהוא יצטרך על מנת להוציא את רצונו הטוב מהכוח אל הפועל.

 

 

 

וזה מה שמבאר ה'שפת אמת': מה שה' הראה למשה את המנורה זה רק כדי שיידע מה רצונו של ה' יתברך, ועל ידי שמשה רצה לעשות את רצונו יתברך למרות שהוא הרבה יותר מכוח אנושי, על ידי זה נעשתה המנורה מעצמה.

 

 

 

ועל פי זה גם מסביר ה'שפת אמת' את מה שאמרו חז"ל (מגילה ו): "יגעתי ומצאתי תאמין" – יש לדקדק מה הכוונה 'יגעתי ומצאתי', הלא מציאה היא דבר שקורה מאליו ללא השתדלות האדם וללא קשר ליגיעתו, כמו שאומרים חז"ל (סנהדרין צז) שמציאה באה בהיסח הדעת. לכאורה אם 'יגעתי' זו לא מציאה, אלא תוצאה של העמל שלי. מה בכלל שייך לומר שעל ידי יגיעה תבוא המציאה? אך על פי היסוד שלימדנו ה'שפת אמת' דברי רבותינו מאירים כספירים. באמת כאשר יש לאדם רצון אמתי להשיג את האמת לאמיתה, והוא מתייגע לפי כוחו, אז משמיים נותנים לאדם בדרך של מציאה וסייעתא דשמיא, כי גם אם יתייגע האדם שנים, באופן טבעי לא יוכל אדם קרוץ חומר לעשות רצונו ברוך הוא ותמיד התוצאה אינה ביחס לעמל ואינה תוצאה של היגיעה, אלא שבזכות הרצון והמאמץ מקבל האדם את מה שמקבל וזוכה למה שזוכה בדרך של 'מציאה' בלבד, הכול בחסד ובמתנת חינם.

 

 

 

אנו נמצאים בתוך ארבעים הימים שבהם היה משה בהר סיני שבהם לא אכל ולא שתה רק למד את כל התורה כולה מפי הגבורה. כתוב בגמרא בנדרים (דף לח.) על משה רבנו שבאותם ארבעים הימים היה לומד ושוכח, לומד ושוכח, ובסוף ארבעים הימים, ניתנה לו התורה במתנה. וצריכים לשאול, אם בסוף קיבל את התורה במתנה מפני מה היה צריך ללמוד שוב ושוב? אלא שזה בדיוק אותו עניין. כל מה שאדם עושה בעבודת ה' הוא מתנה אבל איך זוכים למתנה? על ידי הרבה רצון עמל ויגיעה. מכאן ילמד האדם לא להסתכל בכלל על הצלחתו או חוסר הצלחתו בעבודת ה'. מה שאתה מצליח זה לא בכוחך. זו מתנה. החלק שלך הוא רק הרצון ובזה אתה צריך לשמוח באמת. והעיקר הוא להתחזק בדברים שבהם אתה לא מצליח, לא להסתכל על הכישלון אלא לשמוח ברצון ובמאמץ. מה זה משנה שלא הולך לך? אתה עמל ורוצה לעשות רצונו יתברך, ואתה עושה מה שאתה יכול, ומבחינתך זה העיקר, שאר העבודה היא של ה' יתברך. תמשיך לרצות ותאמין שכאשר יגיע הזמן שלך למצוא ולקבל את המתנות, ה' יעזור לך להגיע למקומך ולעבודתך והצלחתך הנצחית.

 

 

 

ויש כאן חיזוק גדול לכל אדם שרוצה כל דבר בעבודת ה'. אם הוא יתחיל להסתכל אם זה מתאים לו או לא ויגיד: "זה בכלל לא בשבילי, אני עדיין רחוק, איפה אני? זה מעל היכולות שלי. זה מעל הכוחות שלי" וכו' הוא לא יגיע לכלום. אדם צריך לרצות אפילו את הרצונות הגדולים ביותר כמו לדעת את הש"ס בעל פה, לדעת ולקיים את ארבעת חלקי השו"ע, ללכת בעיניים עצומות בשלמות כל מיני דברים שיהודי צריך לזכות – אתה תרצה ולה' הישועה. אל תגיד, זה לא בשבילי. כל אלה שזכו למה שזכו, וכי הם לא בני אדם כמוך? מה ההבדל?

 

 

 

ההבדל הוא רק ברצון! רוצים. עושים. משתדלים, ובשמיים כבר עוזרים. אדם מקבל עוד יכולות, עוד כוחות, עוד סייעתא דשמיא ועוד עצות. כל דבר לפי העניין שלו. לכן כל דבר טוב תרצה ותרצה ותרצה אותו גם אם אין לך את ההתחלה ואין לך מושג מה עליך לעשות בפועל.

 

 

 

בשבוע שעבר קיבלנו את התורה מחדש. צריכים לדעת מה עושים עם מה שקיבלנו. קיבלנו הוראות מבורא עולם כדי שנדע מה לרצות. לא בודקים האם אני יכול לקיים את התורה או לא, האם זה מתאים לכוחות שלי או לא. זו דרכן של אומות העולם ששאלו את הקב"ה מה כתוב בתורה וכשראו שזה לא בכוחם לא רצו את התורה. אבל עם ישראל עונים 'נעשה ונשמע', זאת אומרת, זה לא משנה מה כתוב בתורה אנו רוצים את התורה ורוצים לעשות כל אשר יאמר ה'. בין אם זה בכוחנו ובין אם זה קשה מאוד – אנחנו רוצים. כל קבלת התורה היא רק ברצון, ואם תעשה את שלך ברצונות ובכיסופין, ה' יעזור שהמעשה ייעשה מאליו בלי קשר לכוחות שלך ולאפשרויות שלך. נמצא שהתכלית של כל לימוד התורה הוא להתחזק לרצות לקיים את כל מה שלומדים, וכשרוצים באמת זוכים ומשיגים גם דברים מעל הטבע. זה חוק שהקב"ה טבע בבריאה: תרצה – תמצא.

 

 

 

יהי רצון שזכה להתחדש ברצונות ובכיסופין לקיים כל אשר יאמר ה', ומי ייתן ויזכו כל עם ישראל להגיע לכל המדרגות שבקדושה, כמו שאומר ומתפלל משה רבנו בפרשת השבוע: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם", אמן כן יהי רצון.