הסוד של התינוק

הסוד של התינוק

 

אחד המשחקים הראשונים של התינוק הוא משחק ה"קוּקוּ", אבא או אימא מסתירים את פניהם ופתאום מגלים אותם לקול צחוקו המתגלגל של תינוקם. הילד לומד מהר מאוד להכיר את המשחק ולהשתתף בו, וברגע שההורים מכסים את פניהם, הילד מתמלא בשמחה והתלהבות וניגש בצהלה ובלי היסוס להסיר את הידיים או כל כיסוי אחר מעל פני ההורים.

 

ולכאורה היינו מצפים שהתינוק יפרוץ בבכי מר על כך שאינו רואה את הוריו. למה התינוק לא בוכה? למה הוא לא נתקף בחרדה כשהוריו נסתרים ממנו? הילד לא בוכה והוא אפילו מתלהב כי הוא יודע שההורים שלו אוהבים אותו. הוא יודע שהוא עטוף חום ואהבה ודואגים לכל מחסורו, ולכן גם כשישנו הסתר פנים הוא לא מתבלבל לרגע, שהרי מדובר בהוריו האוהבים אותו בלי סוף וכל מעיינם הוא רק להשפיע עליו את כל הטוב שבעולם.

 

שימו לב, הילד לא מאמין שהוריו אוהבים אותו, אלא הוא יודע את זה בידיעה ברורה. הידיעה הברורה של הילד הופכת את הסתר הפנים למשחק, היא הופכת דבר שעלול להיות טראומה קשה לדבר מהנה ומשמח.

 

אמנם פרשת מתן תורה מאחורינו, אבל גם בסוף הפרשה שלנו נמשך התיאור של מתן התורה, וכאן מופיעים דברי בני ישראל שאמרו "נעשה ונשמע".

 

וצריכים להבין איך עם ישראל מקבלים על עצמם דבר שאינו ידוע להם. אלא שמשל התינוק מסביר זאת היטב, עם ישראל הרגישו עטופים באהבה נפלאה החל מעשר המכות ודרך כל ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הם שרויים מוגנים בתוך ענני הכבוד, אוכלים מן ושותים מבאר מים מתגלגלת – ועל ידי זכו להגיע לידיעה ברורה שה' אוהב אותם, ולכן הם היו מוכנים לקבל על עצמם כל מה שיאמר ה', שהרי ה' אוהב אותנו ואם הוא מציע לנו מצוות וחוקים – אלה בוודאי הדברים הטובים ביותר עבורנו, תורת חיים.

 

הידיעה השלימה

 

אבל עדיין ישנו הבדל גדול בידיעה. יש ידיעה ויש ידיעה, יש ידיעה שמספיקה כדי לקבל על עצמך את התורה, אבל כדי לעבור ניסיונות וקשיים והסתר פנים בחיים – דרושה ידיעה הרבה יותר עמוקה וחיה של אהבת ה'.

 

משה רבינו חי את הידיעה הזאת באמת ולכן אומר רבי נחמן שבמתן תורה משה "ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים", אבל כל שאר העם נעו בבהלה ונעמדו מרחוק, כי לא הייתה להם הידיעה הברורה שה' אוהב אותם שהיא המאפשרת להיכנס לתוך הערפל, כלומר להיכנס לתוך הקשיים והמניעות, ההסתרות והצרות בביטחון מוחלט שאתה בידיים של אבא אוהב.

 

ורבי נחמן תולה את הדבר בידיעה שה' אוהב את עם ישראל. ככל שאתה יודע יותר שה' אוהב אותך ואת כל עם ישראל – כך אתה מסוגל יותר להיכנס לתוך הערפל בלי שום פחד ומורא, אפילו שנמצא שם "האלוקים" – שזה השם הרומז למידת הדין. כי הצדיק שהוא יודע שה' אוהב אותו לא מפחד ממידת הדין כלל, כי הוא יודע שגם מידת הדין היא חלק מההנהגה של בורא עולם באהבתו הגדולה לכל בניו, ולכן האהבה תמיד גוברת על הדין, ולא רק שהיא גוברת אלא שגם הדין עצמו נובע מאותה האהבה.

 

ואכן רבי נחמן מגדיר בתורה זו את ההבדל בין משה לבין העם כהבדל בדעת. מי שעומד מרחוק נקרא בלשון רבי נחמן: "מי שאינו בר דעת", ואילו משה רבינו ניגש אל הערפל בגלל "שהוא בחינת דעת כל ישראל". מכאן שההגדרה של דעת אמתית היא הידיעה שה' אוהב אותך. רק זו נקראת דעת!

 

הבסיס של עבודת ה'

 

והעיקר המבואר שם בדברי רבי נחמן הוא שאי אפשר להתקרב לה' יתברך בשום פנים ואופן בלי הידיעה הזאת. כי הקשיים והחושך והערפל הם חלק בלתי נפרד ממסלול ההתקרבות לה', ומי שנרתע מהקשיים בהכרח "יעמוד מרחוק" ולא יצליח להתקרב לה' באמת. יוצא שהידיעה שה' אוהב אותך היא הבסיס לכל עבודת ה' וקרבת ה'.

 

ולכן אתה צריך לדעת ידיעה ברורה וחד משמעית שה' יתברך אוהב אותך אהבה עצומה ואינסופית ורוצה שיהיה לך כל הטוב שבעולם, הן בגשמיות והן ברוחניות.

 

וגם כשאתה רואה כל קושי שלא יהיה – אל תתבלבל כלל כי אין שום קושי ומניעה, יש רק אהבה ועוד אהבה ועוד אהבה, לה' יש רצון אחד: רק לקרב אותך והוא יתברך בחכמתו מבין שרק כך אפשר לקרב אותך. יוצא שבערפל שאתה חוֹוֶה – שם נמצאת האהבה הגדולה ביותר, ולך נשאר רק לרוץ אל תוך הערפל, אל תוך זרועותיו המושטות של אבא האוהב.

 

ודע לך, שהרבה עצבות וייאוש והרבה משברים באים על האדם רק בגלל שהוא מצפה שהכול ילך לו חלק בלי מניעה וקושי, ולכן הוא נבהל ומתבלבל וחוזר לאחוריו. אתה חייב לדעת מראש שבדרך יהיו לך קשיים. זה חייב להיות כך. אבל תדע שגם כל הקשיים נובעים מהאהבה העצומה שה' אוהב אותך. כשתדע את זה באמת, לא יהיה בשבילך שום קושי, אתה תוכל להסתער על כל מניעה כי אתה יודע שהמניעה היא רק דמיון ובאמת אין שום מניעה כלל.

 

 

נותנים לך אוצר

 

על זה סיפר רבי נחמן משל בשם זקנו הבעל שם טוב הקדוש: "משל, שמלך אחד הניח אוצר גדול במקום אחד, וסיבב באחיזת עיניים כמה וכמה חומות סביב האוצר וכשבאו בני אדם לאֵילו החומות, נדמה להם שהם חומות ממש וקשה לשוברם. וקצתם חזרו תכף, וקצתם שברו חומה אחת ובאו אל השנייה ולא יכלו לשוברה, וקצתם שברו יותר ולא יכלו לשבור הנשארים. עד שבא הבן מלך, אמר: אני יודע, שכל החומות הם רק באחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומה כלל, והלך לבטח עד שעבר על כולם".

 

 

וזה ממש נפלא לראות שדווקא הבֵּן אמר שאין חומה – כי רק הבן יודע כמה אביו אוהב אותו וכמה לא יכול להיות שהאבא מנסה להחליש אותו או להרחיק אותו, וכמה האבא באמת רוצה בכל נפשו שבנו יקבל את האוצר, וזו השמחה הגדולה ביותר שלו, ולעומת זאת הצער הגדול ביותר של האבא הוא שבנו לא יצליח להגיע לאוצר. הבן שיודע את כל זה, הוא לא מאמין אלא יודע, לכן רק הוא אומר שאין שום חומה והוא הולך לבטח ולא מתבלבל עד שהוא שובר את כל המניעות ומגיע אל האוצר.